מדינת ישראל נ' דביר

בעניין: בקשה לביטול פסק דין.

1. בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 26.9.17 (להלן: "פסק הדין").

2.במסגרת פסק הדין הורשע המבקש בעבירה של נהיגה ברכב שלא בצידו הימני הקיצוני של הכביש נגזר עליו קנס בסך 250 ₪.

3.המבקש טען כי מעולם לא קיבל הזימון לדיון לידיו. טען כי גם הודעת הקנס הושארה בתיבת הדואר שלו מבלי שנדרש לחתום על אישור מסירה. טען כי אין זו פעם ראשונה שאינו מקבל דואר רשום וכי פנה מספר פעמים לדואר ישראל אך הבעיה טרם נפתרה. ביקש לבטל את פסק הדין וליתן לו יומו בבית המשפט.

4.המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי דבר הדואר חזר בציון "לא נדרש" וכי מדובר באישור מסירה כדין. כמו כן טענה כי לא הועלו טענות הגנה קונקרטיות ולכן ביקשה לדחות הבקשה.

5.לאחר ששקלתי טענות הצדדים החלטתי לדחות הבקשה.

6.על פי סעיף 130(ח) לחסד"פ בית המשפט רשאי, על פי בקשת הנאשם, לבטל את פסק הדין בהתקיים אחד משני תנאים: סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או גרימת עיוות דין כתוצאה מהותרת פסק הדין על כנו (ראו בנדון: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מ"י, פ"ד נז(6) 793; רע"פ 7709/13 סאסי נ' מ"י, ניתן בתאריך 28.11.13).

7.משלוח הדוח באמצעות דואר רשום מקים "חזקת מסירה" כאשר על הנמען מוטל הנטל להוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו (ראו לעניין זה רע"פ 8626/14 סמארה נ' מ"י, 10.2.15 וכן רע"פ 106/15 קריב נ' מ"י, 20.1.15).

אישור המסירה חזר בציון "לא נדרש" ומכאן שקמה חזקת המסירה. המבקש לא הפריך את חזקת המסירה ואף ציין כי הודעת הקנס הושארה בתיבת הדואר שלו.

8.מעבר לכך, המבקש לא הציג טענות הגנה כלשהן ולא פירט כיצד הותרת פסק הדין על כנו תגרום לו עיוות דין. יש לציין כי העונש שנגזר על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הנהוג לעבירה מסוג זה.