א' נ' משרד הפנים

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, (כב' הדיין מ' פשיטיצקי), מיום 23.5.17, בגדרו נדחה ערר שהגישה המערערת על סירוב המשיב לבקשתה להעניק לה מעמד בישראל מטעמים הומניטריים.

העובדות

המערערת נולדה בסודאן בשנת 1985. בגיל שלוש ננטשה המערערת על ידי הוריה ואומצה על ידי אישה בשם ז'נט. השתיים התגוררו ברואנדה, שם שמשה המערערת כשפחה של ז'נט ומשפחתה. בשנת 2009 עזבו השתיים את רואנדה והחלו במסע לישראל. ז'נט נרצחה בדרך לנגד עיני המערערת ואילו המערערת נאנסה. לאחר מכן, ביום 22.2.10, הצליחה המערערת להסתנן לישראל דרך גבול מצרים. עם כניסתה לישראל הושמה המערערת במשמורת, ולאחר שהתקבל אישור ממשטרת ישראל לפיו קיימת ראשית ראייה לכך שהמערערת נפלה קורבן לסחר בבני אדם שוחררה המערערת מהמשמורת, והועברה למקלט המיועד לשיקומם של קורבנות סחר בבני אדם.

במקביל הגישה המערערת בקשה לקבלת מעמד של פליט (נספח 3 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב). בעקבות כך נערך למערערת ראיון, ובתום מספר הליכים שכללו בין היתר ערר פנימי שהגישה המערערת, נדחתה לבסוף בקשתה ביום 30.6.11 (החלטה זו צורפה כחלק מנספח 3 לעיקרי הטיעון). בנימוקי ההחלטה נכתב כי המערערת לא הוכיחה שהשבתה לרואנדה תעמיד אותה בסכנה ליפול בשנית קורבן לסחר בבני אדם, וכי רואנדה היא דמוקרטיה נשיאותית שמכבדת את זכויות האדם, כך שהמערערת תוכל לקבל את סיוע רשויות החוק שם במקרה שזכויותיה יופרו. כן נכתב בהחלטה, כי המערערת לא הוכיחה "פחד מבוסס היטב" מרדיפה. על החלטה זו לא הגישה המערערת ערר או ערעור.

במקביל לדחיית בקשת המערערת לקבל מעמד של פליטה, ובמסגרת "חבילת השיקום" שהוענקה לה כמי שנפלה קורבן לסחר בבני אדם, זאת מכוח "נוהל הטיפול במתן מעמד לנפגעי עבדות וסחר בבני אדם לעבדות ועבודת כפייה", ניתן למערערת, ביום 30.7.12, אישור מיוחד לעבוד בישראל. מאוחר יותר הוארך תוקף האישור עד 31.1.13, ומאז האישור לא חודש.

ביני לביני, הגישה המערערת בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. בבקשה תוארו חייה הקשים של המערערת אצל ז'נט. על פי הנטען בבקשה ז'נט ומשפחתה נהגו במערערת כשפחה, העבידו אותה ללא הפסקות או חופשות, לא העניקו לה חינוך כלשהו, נהגו כלפיה באלימות ואף הטרידו אותה מינית. בבקשה אף תואר כיצד נאנסה המערערת בדרכה לישראל וכיצד נרצחה ז'נט ביריות לנגד עיניה. כן נטען בבקשה, כי כתוצאה מכל האירועים העגומים אובחנה המערערת עם כניסתה לישראל כסובלת מדיכאון קליני שהצריך טיפול תרופתי. ועוד נכתב בבקשה, כי נכון למועד הגשתה הצליחה המערערת לשקם את חייה והיא עובדת לפרנסתה בבית אבות. עם זאת נטען, כי הליך השיקום של המערערת טרם הסתיים, וכי קיים חשש שאם לא יוסדר מעמדה בישראל אזי ירדו מאמצי השיקום לטמיון. בבקשה הודגש כי המערערת חסרת אזרחות, אין לה אף מכר או בן משפחה ברואנדה או במולדתה סודאן, וכי סביר להניח כי נסיבות אלו, בצירוף העובדה שהמערערת נעדרת השכלה, יגרמו לכך שאם תישלח המערערת חזרה לאפריקה מצבה יתדרדר עד מהרה. לנוכח הנסיבות הללו, ולנוכח הטענה לפיה המערערת לא נכנסה לישראל ביוזמתה, אלא כקרבן של סחר בבני אדם, התבקש המשיב להעניק למערערת מעמד מטעמים הומניטריים.

בהמשך להגשת הבקשה נערכו למערערת שני ראיונות לאחריהם הודע לה, ביום 15.2.14, כי לא נמצאו טעמים הומניטריים המצדיקים את העברת בקשתה לוועדה הבינמשרדית, מאחר ש: "עובדת העדר קרובי משפחה בחו"ל וקיום מכרים בישראל אינו (כך במקור – א.ר.), מהווה טעם מצדיק לקבלת מעמד בארץ" (ראו – נספח 7 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). המערערת הגישה ערר פנימי על ההחלטה ובעקבות כך הועבר עניינה לבחינת הוועדה הבינמשרדית.

עניינה של המערערת נדון בוועדה הבינמשרדית, וביום 25.2.15 החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין, מר אמנון בן עמי, על יסוד המלצת הוועדה הבינמשרדית, לדחות את בקשת המערערת (נספח 9 לעיקרי הטיעון). בהחלטתו קבע המנכ"ל כי מרכז חייה של המערערת אינו בישראל, כיוון שהיא הגיעה לישראל בהיותה בגיל 25. כן צוין בהחלטה, כי בשל נסיבותיה האישיות של המערערת ניתנה לה אפשרות לשהות בישראל במשך מספר שנים על מנת לשקם עצמה, ואילו עתה אין טעמים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד מטעמים הומניטריים. לבסוף, קבע המנכ"ל כי בהיות המערערת חסרת נתינות ביכולתה להגיש בקשה בהתאם ל"נוהל טיפול בנתין זר הטוען כי הוא מחוסר אזרחות".

על החלטת המנכ"ל הגישה המערערת ערר לבית הדין לעררים, ולאחר שהמערערת הצהירה כי היא בהיריון, הודיע המשיב על החזרת עניינה לדיון בוועדה הבינמשרדית. בהמשך לכך, נערך למערערת ראיון נוסף, במהלכו סיפרה המערערת כי מאז 2013 היא נמצאת בקשר עם אזרח ניגרי אשר קיבל מעמד של פליט בישראל, וכי הם גרים יחד ואף נולדה להם בת משותפת ביום 30.1.16. בראיון נשאלה המערערת מדוע חשוב לה לקבל מעמד בישראל, ולכך היא השיבה: "אם הייתי יכולה במקום אחר בהחלט הייתי מנסה" (נספח 10 לעיקרי הטיעון). בנוסף נשאלה המערערת האם זה היה בסדר מבחינתה אם היו מציעים לה ולבן זוגה, או שהם היו מחליטים על כך בעצמם, לעזוב את הארץ ולעבור לארץ אחרת, ותשובתה הייתה: "כן, רק שהמקום יהיה בטוח". בסוף הריאיון אמרה המערערת כי היא רוצה לקבל הגנה לה ולמשפחתה, ובתגובה היא נשאלה האם היא מתכוונת להגנה בישראל או בכל מקום בעולם. לכך היא השיבה: "בכל מקום בעולם".

ביום 16.3.16 נדחתה שוב בקשתה של המערערת. בהחלטתו חזר המנכ"ל על נימוקי החלטת הסירוב הקודמת, והוסיף כי מאחר שהמערערת לא מסרה את פרטי בן זוגה, לא ניתן לאמת את טענותיה לגבי מעמדו בישראל, וכי בכל מקרה אין בעובדה שלשניים בת משותפת כדי להצדיק מתן מעמד מטעמים הומניטריים ( ההחלטה צורפה כנספח 11 לעיקרי הטיעון).

על החלטה זו הגישה המערערת ערר לבית הדין לעררים, ופסק דינו של בית הדין אשר דחה את הערר הוא נושא הערעור שלפניי.

פסק דינו של בית הדין לעררים

במסגרת פסק דינו דחה בית הדין את הערר.