וואחד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'

1.לפניי תביעה כספית, על סך 7,887 ₪, במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעים בנזקי תאונת דרכים שהתרחשה בכביש ירושלים –אדם, ביום 19.11.2014.

2.התובע הוא הבעלים של רכב מסוג מאזדה לאנטיס, מ.ר. 40-528-23 (להלן: "רכב התובע"). הנתבעת 1 הייתה המבטחת בזמנים הרלבנטיים של רכב מסוג מיצובישי, מ.ר. 41-587-60 (להלן: "רכב הנתבעת 1"). הנתבעת 2 הייתה בעלת רכב מסוג יונדאי 35 I, מ.ר. 24-850-11 (להלן: "רכב הנתבעת 2").

3.אליבא דגירסת התובע, כפי שנטענה בכתב התביעה, במהלך נסיעה, כבה מנוע רכבו ורכבו נעצר בנתיב השמאלי מבין שני נתיבי נסיעה בכביש מהיר. חרף ניסיונות חוזרים ונשנים להתניע את מנוע הרכב, לא צלח הדבר בידו. התובע נאלץ להעמיד את הרכב במקום האירוע עד להגעת הגרר שהוזמן על ידו. לטענת התובע, בנסיבות אלה, נקט הוא באמצעי זהירות, כגון הפעלת נורות איתות בכל צידי הרכב והצבת משולש אזהרה על הכביש. התובע עצמו לא המתין במקום בהיותו מקום מסוכן לעמוד בו, זאת, היות והכביש הינו כביש מהיר הנעדר שוליים. כעבור פרק זמן לא ארוך אירעה תאונת דרכים בה היו מעורבים שני כלי הרכב של הנתבעות. לתובע נגרמו נזקים ישירים בגין תיקון רכבו, גרירתו והוצאות חוות דעת שמאי בסכום התביעה.

4.אליבא דגירסת נהגת הנתבעת 1, כפי שנטענה בכתב ההגנה, עת נסעה בנתיב הימני מבין שני נתיבי תנועה במהירות מותרת (כ-90 קמ"ש), רכב הנתבעת 2 שנסע בנתיב השמאלי הבחין באיחור רב ברכב התובע החוסם לו את המשך נתיב נסיעתו ובכדי למנוע התנגשות, סטה בחדות ימינה תוך חסימת נתיב נסיעתה. הנתבעת בלמה את רכבה, אולם נוכח צמצום מרחק הבלימה שנבע מסטייתו הפתאומית, לא הצליחה למנוע את ההתנגשות. רכב הנתבעת 1 פגע ברכב הנתבעת 2 וכתוצאה מעוצמת המכה, רכב הנתבעת 2 נהדף לעבר רכב התובע.

5.אליבא דגרסת נהג הנתבעת 2, כפי שהועלתה בכתב ההגנה, נסע הוא בנתיב השמאלי מתוך שני נתיבי נסיעה כאשר הבחין לפתע, כי רכב התובע עומד תקול בהמשך נתיב נסיעתו וחוסם את דרכו. לטענת נהג הנתבעת 2, התובע לא נקט באמצעי הזהירות המחוייבים בחוק במקרים מסוג זה. על מנת למנוע התאונה, השתלב רכב הנתבעת 2 בנתיב הימני שהיה פנוי ורק כאשר סיים ההשתלבות, הגיח לפתע רכב הנתבעת 1 והדפו לכיוון רכב התובע.

6.ביום 12.1.16 התקיים בפניי דיון במעמד הצדדים בו נשמעו עדויותיהם החלקיות של הנהגים המעורבים באשר לנסיבות קרות התאונה, זאת, בשל הסכמה חלקית אליה הגיעו נציגי הנתבעות באשר לכך, כי עיקר האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחם וכן, נוכח הסכמתם לחלוקת האחריות ביחסים שביניהם באופן שהנתבעת 1 קיבלה על עצמה אחריות בשיעור של 20% לנזקים שיפסקו ואילו הנתבעת 2 קיבלה על עצמה אחריות בשיעור של 80%.

7.המחלוקת, איפוא, שנותרה בין הצדדים נעוצה בשאלת האשם התורם הנטען על ידי הנתבעות, כי יש להשית על התובע, בגין מחדליו בביצוע הפעולות הנדרשות על מנת למנוע קרות התאונה.

8.התובע העיד בפניי אודות נסיבות העמדת הרכב בכביש. לדבריו, נסע בשעת בוקר מוקדמת בנתיב השמאלי מבין שני נתיבי תנועה המצויים בכביש מהיר ירושלים-אדם, כאשר לפתע מנוע הרכב כבה. התובע לא הצליח להזיז את רכבו לצידי הדרך והותיר את הרכב בצידו השמאלי כשהוא חוסם נתיב נסיעה. התובע התקשר לשירותי גרר לצורך חילוץ רכבו ואולם,  נאמר לו, כי הדבר ייקח מספר שעות. משכך, התובע הוציא את משולש האזהרה של הרכב והציבו כ-100 צעדים אחרי הרכב וכן, הדליק את כל אורות האיתות. בחקירתו הנגדית, השיב, כי לא יכול היה לעמוד בצד הכביש זאת, נוכח הסיכון הטמון בדבר, בהיות הכביש כביש מהיר נעדר שוליים. התובע הודה, כי לא התקשר למשטרה להזעיק עזרה. כמו כן, התובע אישר, כי בסמוך למקום עמידת רכבו, הכביש התעקל ואולם לטענתו, רכבו נתקע במרחק רב מהעיקול.