קייקי כפר בלום ובית הלל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח'

לפניי בקשה לעיכוב ביצועו של צו הריסה מינהלי, אשר בקשה לביטולו נדחתה על ידי בית המשפט קמא ביום 16.8.17 במסגרת צ"ה 45151-04-17, וזאת עד למתן החלטה בערעור שהוגש על החלטת בית המשפט קמא.

רקע דרוש

עסקינן בצו הריסה שהוצא על ידי המשיבות ביום 24.4.17 ביחס לשני מבחנים יבילים, האחד משמש למשרד וקופה באתר הקיאקים והשני לשירותים ומלתחות.

המבנים מצויים בשטח מקרקעין המשמש כאתר תיירות מרכזי בגליל, המנוהל על ידי המבקשת, ופוקדים אותו לקוחות רבים.

הצווים הוצאו מכוח הוראות סע' 238(א)(ב1)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה 1965 (ולהן חוק התכנון והבניה).

בית המשפט קמא, אשר דחה את הבקשה לביטול הצווים, קבע כי אלה יבוצעו בתוך 30 יום מיום 30.9.17.

טענות הצדדים

על פי האמור בבקשה, מדובר במקום הפועל משך שנים רבות ללא מפריע, כך שאין המדובר בהפיכת אופיו של המקום ו/או יצירת מצב שלא ניתן להכשירו בדיעבד, כשלמעשה מבוקש להכשירו.

מדובר במקרקעין שהינם חלק מתוכנית נחל שניר ג/21228, אשר הופקדה ואף פורסמה ברשומות כבר ביום 9.8.17, העתידה להסדיר את כל הפעילות סביב הנחלים וכן פעילות ספציפית באתר הקיאקים, וכוללת הסדרת שירותי שייט עונתיים במספר מתחמים, המרוחקים מעבר ל – 50 מ' מהנחל. בתכנית מופיעים מבני שירותים ומלתחות, מבנה מחסן, משרד וקיוסק, כך שאין מחלוקת שמדובר בצורך מהותי במבנים אלה למטרות שימוש באתר הקיאקים.

למבקשת יגרם נזק בלתי הפיך אם צווי ההריסה יבוצעו, שכן יהיה בכך למעשה משום סגירת אתר הקיאקים.

בהחלטת בית המשפט קמא נפלו שגיאות שיש להתערב בהן. כך, נטען כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא ביטל את צווי ההריסה חרף הפגמים הפרוצדורליים שנפלו בהם, שגא כשקבע כי חזקת התקינות עומדת למשיבות מבלי שאלה עמדו בתנאים הקבועים בחוק להצדקת פועלם בהוצאת הצווים, שגא כשקבע כי אין מדובר במבנים קיימים המועברים לעיתים מהשטח לצורך תחזוקה וטיפול, וכי לא חלפו 30 הימים ממועד האכלוס. עוד שגה בית המשפט קמא בקביעותיו הפוזיטיביות ביחס לתקינות ההליך, אשר הינו בסיס ההחלטה ליתן את הצווים. וכן שגה כאשר קבע שהוועדה המחוזית רשאית הייתה להוציא את הצו.

מאזן הנוחות פועל לטובת המבקשת, שכן הריסת הצווים תסב לה נזק בלתי הפיך, ואף תפגע בתיירות בגליל בכלל ובפרנסת מאות עובדים בפרט.

מנגד, המשיבות מבקשות שלא לעכב את הביצוע .לטעמן ניתנה למבקשת ארכה ממושכת להתארגנות (44 ימים) אך זו בחרה להמתין, והגישה את הערעור עם הבקשה לעיכוב ביצוע ביום האחרון, בחלוף 45 ימים ממועד מתן ההחלטה. זאת, מתוך כוונה כי המבנים יוותרו על עומדם עד לאחר חג הסוכות, כדי להמשיך ולהפעיל את האתר למשך החג, ובכך לייתר למעשה את הערעור.

טענת המבקשת כי מדובר במבנים הנמצאים באתר שנים רבות ומועברים ממנו  מידי פעם לצורך תחזוקה, נדונה על ידי בית המשפט ונדחתה. בית המשפט קמא קבע כי על פי העדויות ששמע, מדובר במבנים שמוצבים מידי שנה בתחילת  עונת השייט, בחודש מרץ או אפריל, ומוצאים עם סיומה בנובמבר. משמעות הדבר הינה כי הערעור שהוגש תיאורטי בלבד . אין זה משנה מה תהיה תוצאתו, שכן תכליתו היא הבקשה לעיכוב ביצוע.

לא בכדי המתינה המערערת להגשת הערעור ביום האחרון ערב החג ממש, וזאת על מנת שלא יהיה סיפק לשמיעת הערעור בשל החג, ובכך יינתן לה מבוקשה.

סיכויי הערעור קלושים. החלטת בית המשפט קמא מנומקת היטב, ונסמכת על העדויות הרבות ששמע במהלך הדיונים.