רביד ואח' נ' רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים

מבוא ורקע עובדתי

1. המערערת 1 (להלן: המערערת או המעסיקה), ילידת 1941, סובלת ממחלת אלצהיימר מזה שנים, זקוקה להשגחה מתמדת והוכרה כנכה בשיעור של 100%. המערער 2, (להלן: המערער) בנה של המעסיקה, הוא אחד מהאפוטרופוסים שלה. למעסיקה היתר להעסקת עובד סיעודי, והיא העסיקה בשנים האחרונות מספר עובדות. העובדת האחרונה חזרה למדינת מוצאה, והמעסיקה והמערער ביקשו להעסיק את המערערת 3 (להלן: העובדת).

    

2. העובדת היא אזרחית סרי לנקה, הגיעה לישראל בשנת 2000 כעובדת בתחום הסיעוד באשרה מסוג ב/1, שתוקפה היה עד ליום 31.5.2016. במהלך התקופה עבדה אצל שלוש מעסיקות, קשישות סיעודיות תושבות אשדוד. העובדת עזבה את מקום העבודה האחרון שלה בשל טענתה להעסקה לא חוקית – טיפול בבני משפחה אחרים לצד המטופלת הנזקקת לסיעוד.

    

3. נוכח מצוקתה של המערערת, והצורך באיתור מטפלת מתאימה לאחר הפסקת עבודתה של המטפלת הקודמת, פנו בני המשפחה אל העובדת, שהייתה בת דודתה של מטפלת קודמת במערערת והכירה אותה. העובדת החלה לעבוד אצל המערערת מבלי שניתן לכך היתר טרם תחילת העסקתה.

    

4. ביום 17.9.2016 הגישו המערערים לוועדה המייעצת לשר הפנים לצורך הארכת רישיונות מסוג ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים מיוחדים (להלן: הוועדה) בקשה להתיר את העסקתה של העובדת אצל המערערת. בקשת המערערים נדחתה על הסף, מאחר ולפי אשרתה משויכת העובדת לאזור גאוגרפי שונה מזה שאליו משויכת המעסיקה (הפריפריה לעומת מחוז המרכז). ערר שהגישו המערערים לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין ו-החוק או חוק הכניסה לישראל) נדחה (פסק דין מיום 18.1.2017, שניתן על ידי כב' הדיין א' אזר), ומכאן הערעור המנהלי שלפני.

    

5. כפי שנפרט להלן, השאלה המתעוררת בענייננו היא שאלת תחולת המגבלה הגאוגרפית להעסקת עובדים זרים בתחום הסיעוד על מי שהוגשה בעניינם בקשה להתיר את העסקתם מטעמים הומניטריים לאחר תום פרק הזמן המקסימאלי להעסקה. טרם הדיון נבחן את פסק הדין מושא הערעור וכן טענות הצדדים, ונביא בקצרה את התשתית הנורמטיבית.

    

   הוראות חוק הכניסה לישראל, התקנות ונהלי המשיבה