דבוסקין ואח' נ' משרד הפנים

ערעור מנהלי על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (כב' הדיינת ש' בן שאול ויס) מיום 10.11.2016, בגדרו נדחה ערר המערערים על דחיית בקשתם לאיחוד משפחות.

המערער מס' 2 (להלן: המערער) יליד 1956 הוא אזרח ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1998 ועובד כמטפל סיעודי. בשנת 2009 נישא המערער למערערת 1 (להלן: המערערת), ילידת 1961, אזרחית אוקראינה. הערעור המנהלי שלפני עניינו דחיית בקשתו של המערער להתיר את כניסתה של אשתו, המערערת, לישראל במסגרת נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג הנשוי לאזרח ישראלי (נוהל 5.2.0008).

כעולה מהמסמכים ומטענות הצדדים נכנסה המערערת לראשונה לישראל בשנת 1999 באשרת תייר מסוג ב/2 למשך חודש אך לא יצאה מישראל עם תום תקופת האשרה. ביום 17.11.2003 היא עוכבה על ידי יחידת האכיפה של המשיב, נערך לה שימוע והיא הובאה לפני בית הדין למשמורת. המערערת לא טענה לקיום מערכת יחסים זוגית עם אזרח ישראל והסכימה לעזוב את הארץ וכך היה. צו ההרחקה שהוטל על המערערת היה עד ליום 31.12.2013.

שש שנים ממועד הרחקתה מישראל, ביום 12.8.2009, יצא המערער מישראל לאוקראינה, ונישא בחלוף עשרה ימים למערערת. הוא שב לישראל ביום 27.8.2009 והמערערת נותרה באוקראינה. על אף קשר הנישואים יציאותיו של המערער מישראל לאוקראינה מאז הנישואים היו ספורות. משך כשש שנים הוא יצא ארבע פעמים בלבד לתקופות קצרות ובהפרשי זמן של שנה ואף שנתיים. עוד נלמד כי בין השנים 2003 ל- 2008 יצא המערער את ישראל פעם אחת למשך 12 יום.

ביום 20.1.2010 הגיש המערער בקשה לאיחוד משפחות ולקבלת אשרה עבור המערערת. בקשה זו סורבה בנימוק כי המשיב לא התרשם מכנות הקשר בין השניים בהינתן כי מאז שנת 2003 ועד הנישואין התראו השניים פעם אחת וכי לא הובאו ראיות לכך שחיו כזוג בישראל. עוד נימק המשיב את עמדתו בכך שצו ההרחקה שהוצא למערערת עודנו בתוקף. ערר פנימי שהגישו המערערים נדחה.

בחלוף כארבע שנים, ביום 2.4.2014, הגיש המערער בקשה נוספת לאיחוד משפחות. לבקשת המשיב הוא המציא מסמכים ותיעוד אודות מצבה האישי של המערערת. עוד המציא המערער מכתב הסבר על היחסים ופירוט של השיחות שקיימו בני הזוג. לשני המערערים נערך ביום 15.1.2015 ראיון סימולטני – בנציגות ישראל בקייב ובלשכת רשות האוכלוסין וההגירה בפתח תקווה.