עתיד תשתיות חשמל 7 בע"מ נ' חיימוביץ ובניו הנדסה בע"מ

לפני בקשתה המבקשת, הנתבעת בתיק העיקרי (להלן: "חיימוביץ'"), להורות למשיבה, התובעת בתיק העיקרי (להלן: "עתיד") להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיה בהליך זה בסך שלא יפחת מ – 50,000 ₪ כתנאי להמשך ניהול ההליך.

טענות הצדדים

עתירתה זו מבססת חיימוביץ על כך שבתיק אחר בין הצדדים, ת"א (שלום ת"א) 17645-12-14, ניתן פסק דין המחייב את עתיד לשלם לה סכום של למעלה מ – 200,000 ₪ ומשזו לא שלמה את החוב הפסוק נאלצה חיימוביץ לפתוח נגדה תיק הוצל"פ אשר במסגרת ההליכים בגדרו, המתנהלים מאז 12.1.17, לא עלה בידיה לגבות ממנה מאומה ולאחר עיקולים אצל כל הגורמים הפיננסיים לא אותרו כספים או נכסים העומדים לזכותה.

חיימוביץ טוענת כי מדובר בתביעה קלושה ולאור מצבה הכלכלי של עתיד הנלמד מתיק ההוצל"פ אזי ככל שתדחה התביעה לא תוכל לשלם את הוצאותיה.

בתגובתה טענה עתיד מנגד כי התביעה כלל אינה קלושה באשר על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט יש להניח כי התביעה תתקבל.

עתיד הוסיפה וטענה כי היה על חיימוביץ' להכבד ולהניח תשתית עובדתית בדבר מצבה הכלכלי, המצדיקה את החיוב בהפקדת ערובה בעוד שהיא מסתירה עובדות מהותיות.

עוד טענה עתיד כי בכל שלב בהליך זה בו הוגשה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, המקרבת תוצאה על פיה תחוייב חיימוביץ בתשלום בפסק הדין, מבצעת חיימוביץ פעולות במטרה לחמוק מתשלום חובה, כך לטענתה היה עם קבלת חוות הדעת המקורית של המומחה וכך אף עתה לאחר קבלת חוות דעתו הסופית.

בהמשך לאמור הזכירה עתיד גם את מחדליה הקודמים של חיימוביץ בניהול הליך זה, לרבות אי הגשת מסמכים למומחה מטעם בית המשפט, גם לאחר שהתרתי את השלמתם לאחר חוות דעת המומחה המקורית, וטענה כי במצב דברים זה לא ניתן לטעון כי היא גוררת את חיימוביץ לתביעה קלושה.

בתשובתה לתגובה טענה חיימוביץ כי חוות דעת המומחה לחוד ותוצאת ההליך לחוד וכי בית המשפט הוא שיקבע את התוצאה הסופית, התלויה גם בעניינים נוספים אשר המומחה לא הביא בחשבון בחוות דעתו ויוכחו בשלב ההוכחות, ואשר לטעמה יובילו בסבירות גבוהה לדחית התובענה.

עוד טענה חיימוביץ כי בכל תגובתה לא הניחה עתיד ולו בדל של תשתית ראייתית לכך שיש ביכולתה לפרוע חוב הוצאות שיפסק לחובתה לו תדחה התביעה ואף לא התייחסה בכל דרך שהיא אל תדפיסי תיק ההוצל"פ המלמדים לכאורה על העדר יכולת פרעון מצידה.

המסגרת הנורמטיבית

מסיבה כלשהי ביססה חיימוביץ' בקשתה על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") ורק כמקור משני בדין הפנתה אל סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "החוק"), הגם שסעיף 353א הוא דבר החקיקה הספציפי העוסק בחברות דוגמת עתיד ולגביו נאמר כבר בפסיקה (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009). להלן: "פרשת ל.נ.") –

"הרי שיש לקבוע כי סעיף  353א "גובר" על תקנה 519 לתקסד"א, ככל שהדברים אמורים בעניינה של חברה תובעת"

בשל חשיבות סעיף 353א לחוק להכרעה בבקשה זו אביאו בלשונו –

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

עיון בנוסח הסעיף מלמד כי במקרה של חברה תובעת, החזקה היא כי יש מקום לחייבה בערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע/ת אלא אם קיימות נסיבות אשר אינן מצדיקות חיוב כזה או שהחברה הוכיחה בעלת כושר פרעון.

עקרון זה נדון בשורה של פסקי דין, וכך קבע בית המשפט העליון ברע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר ((13.7.2008) פסקה 6 לפסק הדין. להלן: "פרשת נאות אואזיס") –