מאירי נ' שקד

בפני תביעה כספית, בסך 1,375 ₪ (הסך של 375 ₪ נובע מאגרת התביעה, אך נכלל בתוך גוף התביעה), שעניינה דרישת הפיצוי הסטטוטורי עבור קבלת דבר פרסומת בדואר אלקטרוני ("ספאם"), בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982. הוגש כתב הגנה, והתקיימה ישיבה מקדמית. מאחר שפשרה לא עמדה על הפרק, נקבע התיק לשמיעת הוכחות, ליום 16.5.2017. בשלב מסוים הודיע התובע כי מבקש למשוך את תביעתו, ובלבד שלא ייעשה צו להוצאות. הנתבע לא הסכים להתנייה האמורה, ועל כן נותרה ישיבת ההוכחות על מכונה.

עתה הודיע התובע כי הוא מסכים לכך שהתביעה תידחה, ושוב אינו מתנה זאת באי-חיובו בהוצאות, אלא מותיר את שאלת ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט. על פי תגובת הנתבע לבקשה הקודמת של התובע, אף הוא מסכים (כמובן) לדחיית התביעה, אלא שהוא מבקש לחייב את התובע בהוצאותיו.

התובע מבקש לזקוף לזכותו את סכום התביעה הנמוך, ובמשתמע גם את העובדה שנאות להסכים לדחיית התביעה בלא הטרחת הצד שכנגד ובית המשפט לשמיעת הוכחות. עוד משתמע מבקשתו הקודמת, כי הוא גם רואה את המאבק שהוא מנהל בשולחי הודעות ספאם כשיקול שיפעל לטובתו.

הנתבע מבקש לזקוף לחובת התובע את עצם הגשת התביעה, אותה הוא מכנה "תביעת סרק", אשר הצריכה אותו ליטול ייצוג משפטי, להגיש כתב הגנה, ולנהל בינתיים ישיבה אחת, והכל בעלות של "אלפי שקלים".

מחד גיסא, התביעה אכן נחזית על פניה (בזהירות הראויה, שכן הוכחות לא נשמעו) להיות תביעה שמוטב היה אם לא היתה מוגשת. היא עוסקת בדרישת פיצוי בעבור הודעת דוא"ל יחידה שהתקבלה בשנת 2011 (!). התובע מגדיר עצמו כמי שמנהל מלחמה בתופעת הספאם, והגיש תביעתו בבית משפט השלום ולא בבית המשפט לתביעות קטנות, שכן השלים (ולא בפעם הראשונה) את מכסת התביעות שמותר להגיש בשנה לבית המשפט לתביעות קטנות.

ניתן להבין, עקרונית, את הרצון להיאבק בתופעת הספאם, שכשלעצמה היא מגונה ביותר (ודומה שאין אזרח בישראל (ושופטים בכלל זה) שאינו מוצא עצמו מוצף בדברי פרסומת אסורים שכאלה), עד כדי שנהיה מוכנים, לצורך הדיון, לעצום עינינו ולהתעלם מכך שזהו מאבק שלרוב שכר נאה בצידו. אולם קשה להבין כיצד בשם אותו מאבק ניתן להצדיק הגשת תביעה על הודעה בודדה שנשלחה לפני שש שנים. אין מדובר במטרידן סדרתי, במי ששב ושולח הודעות מדי תקופה, או במישהו שהרע לתובע באופן כלשהו (וכל זאת כמובן מבלי להיכנס לגוף טענות ההגנה, הכופרות בהיות ההודעה משום פרסומת אסורה). קשה להימנע מהתחושה, שהתובע לא הגיש את התביעה עקב קבלת ההודעה, אלא תר אחר ההודעה המסוימת על מנת למצוא מטרה נוספת לתביעה.

בתביעה אחרת של אותו תובע, בנסיבות דומות במקצת (גם שם הוגשה התביעה מספר שנים לאחר קבלת ההודעה, אם כי שם כן הוכח כי מדובר בפרסומת אסורה), ובפני מותב זה (תא"מ 779-10-16, מאירי נ. א.ע. שפע נכסים בע"מ), פורטו השיקולים שהביאו לפסיקת פיצוי נמוך במיוחד (180 ₪, בצירוף החזר הוצאות בסך 50 ₪ - ובסה"כ פחות אפילו מסכום האגרה ששולמה בעד פתיחת התיק). לא כאן המקום להרחיב, אולם מן הראוי לצטט קטע אחד שנכתב שם: "ספק אם תביעה מעין זו, בסדר דין זה, בהינתן כלל הנסיבות... מהווה ניצול נכון של משאבי הציבור המושקעים במערכת המשפט העמוסה לעייפה."

מאידך גיסא, קשה גם לאמץ את נימוקי הנתבע המבקש להחמיר עם התובע בעניין ההוצאות, ומבסס זאת על כך שהוציא "אלפי שקלים" על מנת להתמודד עם תביעה בסך 1,375 ₪. אין הצדקה כלכלית להוצאה כזו, והיא אינה עולה בקנה אחד עם חובתו של כל אדם לצמצם את נזקיו.

מן הדין לחייב את התובע בהוצאות ריאליות, בנסיבות, שכן אין הצדקה לכך שהנתבע יצא ניזוק מתביעה שהוגשה נגדו ונדחתה, אולם לא ניתן להצדיק סכומי הוצאות שאינם עומדים בשום יחס הגיוני לסכום התביעה.