שחיבר נ' חאג' ואח'

הנתבע 1 מבקש גם ביטול ו/או עיכוב הליכי הוצל"פ, לרבות הסרת עיקול מחשבון הבנק שלו.הנתבע 1 הגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגדו בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות ביום 26.5.2010.

מחד גיסא, יש לתמוה על עיתוי הגשת הבקשה, כשבע שנים(!) לאחר מתן פסק הדין. האמנם, כנטען, רק עתה הוטל לראשונה עיקול מכוח פסק דין בסכום נמוך שניתן לפני זמן כה רב, ורק עתה נודע למבקש אודות פסק הדין?

מאידך גיסא, הנתבע מעלה טענה עובדתית מרחיקת לכת בדבר העדר יריבות בשל "טעות בזיהוי" כהגדרתו, שאם יש בה ממש אזי יכול ויש מקום להורות על ביטול פסק הדין, ואף מחובת הצדק.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחנתי את התיק האלקטרוני, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה, לפחות במתכונתה הנוכחית, להידחות, תוך שהנתבע יהא רשאי לשוב ולהגיש בקשה נוספת ככל שימצא לנכון.

נקודת המוצא היא כי הבקשה נערכה בסיוע של עורך דין (למצער בסיועו של מי שאמון על ניסוח כתבי טענות) והדבר עולה בבירור הן מצורתה, הן מסגנונה, הן מתוכנה הכולל הפניות ואף ציטוטים מן הפסיקה.

משכך, הציפיה היא כי הבקשה תוגש כראוי, ואין מקום לעשות "הנחות" מן הסוג שניתן לעיתים לבעלי דין בלתי מיוצגים בתביעות קטנות.

בראש ובראשונה, יש יותר מאשר טעם לפגם בכך שהמבקש אינו טורח לציין בכותרת הבקשה מהי כתובתו. כבר על פני הדברים, הדבר תמוה ואומר דרשני. הרי טענתו המרכזית של המבקש, עליה מבוססת למעשה הבקשה, הינה כי אינו מתגורר בחיפה כפי שצויין בתביעה, אלא ביפיע.

לא ברור מדוע שהמבקש לא ימסור כתובת מסודרת להמצאת מסמכים אם כנטען כתובתו אינה הכתובת הנקובה בכתב התביעה ומוזנת בנט המשפט. וכי כיצד אמורה המזכירות להמציא למבקש החלטות ומסמכים אחרים? או לזמנו לדיון במידת הצורך? למבקש הפתרונים.

ודוק; בתיק מצויים שלושה אישורי מסירה מהעת הרלבנטית בכתובת שציין התובע בשעתו בכתב התביעה ככתובת הנתבע 1 (בחיפה), שאמנם אינם נחזים ככאלו החתומים על ידו אך נחזים ככאלה החתומים לכאורה ע"י מי מטעמו: אישור מיום 24.12.09 ביחס להמצאת התביעה והזמנה לדיון, אישור מיום 30.12.09 ביחס לדחיית מועד הדיון, אישור מיום 30.5.10 ביחס להמצאת פרוטוקול הדיון ופסק הדין. הדעת נותנת כי גם במסגרת הליכי הוצל"פ אמורה היתה להתבצע מסירה של האזהרה טרם שננקטו הליכים, מן הסתם באותה כתובת.

בנסיבות אלה, ישנה ציפיה כי בבקשה ובתצהיר התומך בה יפורטו טענות עובדתיות חדות כתער ולא טענות עמומות הניתנות לפרשנות לכאן ולכאן. כך לדוגמא, אין נפקות לטענות בלשון הווה ("בעוד שאני תושב כפר יפיע", סעיף 18 לבקשה) כאשר התביעה הוגשה בשנת 2009. יש ציפיה לטענה ברורה, גורפת וחד משמעית לפיה המבקש לא התגורר מעולם בחיפה (ולמצער במהלך כל השנים הרלבנטיות), וכן כי אף קרוב משפחה של המבקש בדרגת קירבה שעשוי היה לקבל עבורו דברי דואר ולחתום על אישורי מסירה בשמו לא התגורר מעולם בחיפה (ולמצער במהלך כל השנים הרלבנטיות). לא מצאתי טענה גורפת וחד משמעית מעין זו, או קרוב לכך.

כמו כן, ישנה ציפיה כי הבקשה תיתמך במסמכים מתבקשים שאמורים להימצא בידי המבקש ועשויים לתמוך בטענתו. כך, לדוגמא, צילום ת.ז., תדפיס ממשרד הפנים המשקף את מקום המגורים, וכיו"ב. כך, לדוגמא, אסמכתאות בדבר תשלום ארנונה, חשמל, או חשבונות אחרים כיו"ב. ולכל הפחות, אסמכתאות בדבר משלוח מכתבים אל המבקש מגורמים אחרים. לא מצאתי כי לבקשה צורפו נספחים כלשהם.

ייתכן שיש ממש בטענותיו של המבקש. ברם, אין די בהגשת בקשה כפי שהוגשה. לא ניתן לבטל פסק דין שניתן לפני שבע שנים(!) על סמך טענה הנטענת בהבל פה, ללא תימוכין כלשהם, ואף זאת באופן שאינו חד משמעי וברור די הצורך.