יעקב כהן נ' עיריית הרצליה

בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה בהרצליה מיום 22/03/16 (להלן: "ההחלטה") אשר ניתנה ביחס למבנה המצוי ברחוב הנדיב 71 בהרצליה וביחס לחמש חניות (להלן יחד: "הנכסים").

החלטת ועדת הערר דנה בשאלת סיווג הנכסים וחיוב המבקש בגין השטחים המשותפים בקומות החניה ודחתה את כל טענות המבקש.

טענות הצדדים

1. לטענת המבקש, החלטת ועדת הערר אשר ניתנה בעניינו ביום 22/03/16 נתקבלה אצלו לראשונה אך ביום 01/03/17 וזאת בעקבות תביעה שהגישה המשיבה כנגדו ובקשתו בעקבות תביעה זו לקבלת החלטת ועדת הערר.

   המבקש מציין כי אומנם ביום "20.4.16 נתקבל מכתב תשובת ועדת הערר הדוחה את כל טענות העורר" ואולם טוען כי – "מכתב זה לא מגיע לידי העורר ואובד מבלי שהעורר יודע זאת".

   לטענתו, החל ממועד ידיעתו לראשונה את דבר ההחלטה (01/03/17) ביקש לפעול כנגד "ההחלטה המקוממת" הסותרת לשיטתו את הלכותיו של בית המשפט העליון בפס"ד ח.ב.ס (רע"א 10643/02 חבס ח.צ פיתוח 1993 בע"מ נ' עיריית הרצליה; דנ"א 4488/06 עיריית הרצליה נ' חבס צ.פיתוח 1993 ישראל בע"מ) וכן פסיקתו של ביהמ"ש בעניין רז לי (עמ"נ (ת"א) 196/05 אפריקה ישראל נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו).

   המבקש אף טוען לגופו של עניין ומציין כי באשר לנכס החניות, אזי מדובר בנכס "חינמי" אשר יש לפטור אותו מחיובי ארנונה ומלין על שטח החיוב, וטוען כנגד החלטת ועדת הערר לעניין סיווג הנכסים תוך השוואה לנכסים דומים לכאורה שסיווגם שונה ונמוך יותר.

2. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה אין בנימוקי המבקש כל הצדקה למתן ארכה להגשת ערעור מנהלי בחלוף כמעט שנה מהמועד בו היה על המבקש להגיש ערעור על החלטת ועדת הערר, וכי המדובר בשנת כספים שהסתיימה והכל בנסיבות בהן המבקש אינו מפרט פשר האיחור הניכר במועדים ואינו מציג את העובדות לאשורן.

   לטענת המשיבה, החלטת הוועדה נשלחה למבקש ביום 22/03/16 ע"י מזכירות ועדת הערר באמצעות דואר רשום ואישור מסירה. בהתאם לאישור המסירה, דבר הדואר נמסר ליעדו ביום 20/04/16 לידי מיופה כוחו של הנמען. המשיבה מדגישה כי אין המדובר בדבר דואר אשר נמסר "למי שגר עמו בבית ונראה כי מלאו לו 14 שנים ומעלה", אלא כי דבר הדואר נמסר לידי מיופה כח של הנמען הרשום- דהיינו מיופה כח אשר הופיע בסניף הדואר עם יפוי כח על מנת לאסוף את דבר הדואר.

   המשיבה מציינת כי ביום 17/05/16 לאחר מתן החלטת ועדת הערר, יצא מכתב התראה מהמשיבה למבקש ובו צוין כי במידה ולא ישולם החוב תוך 30 יום מקבלת המכתב תוכל לנקוט בהליכים משפטיים לגביית החוב, וכי ביום 27/10/16 הוגש כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש לגביית החוב (ת"א 40726-10-16 עיריית הרצליה נ' יעקב כהן).

   בעקבות הגשת התביעה כנגדו, פנה המבקש ביום 02/02/17 לב"כ המשיבה בבקשה להסדר חוב הארנונה, וביקש להפחית את החוב ולפרוס לתשלומים. בין היתר, כתב המבקש בבקשתו כך "במהלך השנים ניסינו לבוא בדין ודברים עם העירייה בנושא הנחות.. וועדת הערר – שלקח לה כשנתיים לענות לנו – ענתה את תשובתה האחרונה הרבה אחרי שהעסק כבר פשט את הרגל".

   לדידה של המשיבה, ממכתב זה עולה בבירור כי המבקש ידע על החלטת ועדת הערר ותוצאותיה עוד טרם המועד בו טוען כי קיבל לראשונה את ההחלטה.

   המשיבה מוסיפה כי אכן ביום 01/03/17 פנה המבקש לוועדת הערר באמצעות הדואר האלקטרוני לקבלת העתק הוועדה, וכי לאחר שקיבל העתק החלטה ואישורי המסירה ביקש לקבל הסכמת ועדת הערר להארכת המועד להגשת ערעור, וכי ביום 08/03/17 נשלחה אליו תשובתו השלילית לעניין הארכת המועד מטעם מנהל הארנונה.

   המשיבה מדגישה כי המבקש לא הצביע על טעמים מיוחדים לאיחור ולהארכת המועד, וכי לגופו של עניין המדובר בהחלטה סבירה אשר ניתנה ע"י הועדה שהינה גוף מעין שיפוטי עצמאי.

3. המבקש הגיב לתגובת השיבה, וטען כי תגובתה של המשיבה מדגישה ביתר שאת את "חוסר הרגישות בהתנהלותה" ומדגיש כי החלטת ועדת הערר לא הגיעה לפתחו קודם ליום 01/03/17 וכי מכתב המשיבה מיום 20/04/16 ככל הנראה אבד וכי עובדתית המבקש לא קרא את תוכנו ולא ידע כי הוא נתקבל אך מודה מפורשות כי הוא נתקבל.