שיך אלדין אלדומה עוסמאן נ' מדינת ישראל - משרד הפנים

ביום 23.2.17 הגיש המערער שהיה מוחזק במשמורת, ערעור כנגד החלטת בית הדין למשמורת של מסתננים מיום 20.2.17, אשר דחה בקשתו לשחרור ממשמורת מטעם המוחזק. הסעד שהתבקש בערעור היה להורות למשיב לערוך למוחזק שימוע זיהוי מיידי, וזאת לאור טענתו כי הוא נתין דרפור ועל כן אין מקום להותרתו במשמורת.

עם הגשת הערעור נקבע דיון בערעור תוך שהוריתי על הגשת תגובת המשיבה וזאת עד ליום 1.3.17.

המשיבה בתגובה שהוגשה על ידה ציינה, כי המערער זומן לשימוע כאמור ליום 8.3.17 ועל כן לאור הסעד המבוקש בעתירה המשך הדיון למעשה מתייתר. ב"כ המערער בתגובה ביקש להורות למשיב להקדים את השימוע, וכן לחייב את המשיבה בהוצאות ההליך.

בהחלטתי מיום 2.3.17 ציינתי, כי אין מקום ליתן הוראה כאמור, בשל סמיכות הזמנים לשימוע שכבר נקבע, אך המלצתי כי תבחן בקשת המערער להקדים השימוע. עוד נקבע, כי העתירה מיצתה את עצמה שכן הסעד המבוקש התקבל, וכל שנותר להכריע בו הינו שאלת ההוצאות. מכאן נתבקשו הצדדים להגיש טיעונים בכתב לעניין זה.

עניינה של החלטה זו הינו אפוא, בקשת המערער לפסוק לו הוצאות.

ב"כ המערער טען, כי יש מקום לחייב את המשיבה בהוצאות, שכן לאחר השימוע המערער שוחרר באופן מידי, כאשר המדינה פעלה שלא בהתאם לחובתה כפי שנקבע בהנחיות לפיהן ככל שמסתנן טוען שהוא סודני תושב חבל דרפור, יש לברר את האמור בשימוע ולאור המידע המצוי בידי המשיב וככל שזה נימנה על אותה אוכלוסייה, אין מקום להחזקתו במשמורת.

נוכח האמור לטענת ב"כ המערער, המשיב כשל בכך שלא בחן את טענות המערער בתוך פרק זמן סביר , ואף לא בחן אותם כראוי בשימוע הזיהוי שנערך תחילה בו נדחו טענות המערער. על כן המערער שהה במשמורת לשווא וזכאי להוצאות.

6.המשיבה מנגד ביקשה לדחות את הבקשה לחיוב בהוצאות. נטען, כי המערער לא ציין בשנת 2015 עת נערך לו שימוע לפני הוצאת הוראת שהיה, כי הוא תושב חבל דרפור אלא רק ציין שהוא אזרח סודני. המערער היה אמור להתייצב בחולות עוד בחודש 08/15 ועשה דין לעצמו ולא התייצב במשך למעלה משנה, עד שעוכב בדירתו ביום 29.11.16 ע"י משטרת ישראל, לאחר שנמצא בביתו סם מסוג חשיש ומכשירים ניידים החשודים כגנובים.

הוטעם, כי המערער לא ציין שהוא דרפורי - לא בשימוע הראשון ולא בשימוע הנוסף שנערך ביום 27.2.17 לצורך קציבת משך השהייה בחולות. בית הדין לביקורת משמורת לא אמור לדון בטענות מוחזקים כי לא היה מקום להוצאת הוראת שהייה בעניינם וטענות אלו אמורות להתברר ע"י המשיבה או ביה"ד לעררים; וכי המערער זומן לפנים משורת הדין לבחינת האמור למרות שלא ביסס טענותיו בעניין היותו דרפורי, ואף עשה דין לעצמו זמן רב.

דיון והכרעה 

7. עת עומדת בפני בית המשפט להכרעה השאלה האם לחייב צד בהוצאות לאחר שההליך הסתיים בלא שניתן פסק דין, על בית המשפט לבחון שאלה זו בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה שעיקרם בחינת הצידוק בהגשת העתירה, התנהגות בעלי הדין בטרם הוגשה העתירה, וחשוב מכך האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטתו הקודמת:

"השאלה אם זכאי עותר, שהחליט לחזור בו מעתירתו, שבית המשפט יחייב את המשיב בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך-דינו, יש לבחון לאור הקריטריונים הבאים, ויש לבדוק אם נופלת היא בגדרו של אחד מהם: 1. האם היה צידוק בהגשת העתירה; 2. האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות לפניו וטרם שפעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; 3. האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; 4. האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בבית המשפט" [בג"ץ 842/93 שייך סלימאן אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון ו- 22אח', מח(4) 217 (1994)]. ראו גם: בג"ץ 9591/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מועצת מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 20.3.2014).