ר.ק. ואח' נ' רשות האוכלוסין וההגירה

רקע והליכים קודמים

1. לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים, לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "בית הדין") מיום 25.10.2016, שבו דחה בית הדין (הדיינת ש' וייס) ערר על החלטת המשיב לדחות את בקשת המערערת להתיר למערער 3 להיכנס לישראל ולשהות בה כדי להסדיר את מעמדו בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" שהמשיב החיל בעניין (להלן: "פסק הדין").

   המערער 3 אזרח אוקראינה יליד 1964, אשר בשנת 1997 נדון באוקראינה לעונש של עשר שנות מאסר בגין עבירת אלימות שבמהלכה נהרג אדם, נשוי משנת 1998 למערערת, ילידת 25.6.1976 אזרחית ישראל, ולשניהם בן משותף - המערער 2 - אזרח ישראל אף הוא, המתגורר בישראל ביחד עם המערערת מאז הולדתו ועד היום.

   במהלך השנים מקיימים המערערים קשרי משפחה, אם כי שהייתו של המערער 3 באוקראינה מכבידה על כך.

   המערערים מבקשים לבטל את פסק הדין ולקבוע כי, משחלפו 21 שנה מאז היה המערער 3 מעורב באירוע פלילי יחיד בחייו, יש לאפשר לבני משפחתו להתאחד עמו ולקיים חיי משפחה נורמליים בישראל, ולצורך כך להתיר את כניסתו לישראל כדי שיוכל להתחיל בתהליך קבלת המעמד שעל פי הנוהל האמור.

   הערעור שלפני עניינו, בשאלת סבירותה של החלטת המשיב, שלא להתיר את כניסתו של המערער 3 לישראל על מנת שיחל בהליך של קבלת מעמד בה, זאת אך ורק בשל הרשעתו האמורה.

    

2. המערערת, יהודייה ילידת אוקראינה, הכירה בשנת 1995 באוקראינה את המערער 3 והשניים הפכו לבני זוג. 

   כאמור ביום 23.3.1996 היה המערער מעורב באירוע פלילי חמור שבמהלכו נהרג אדם. המערער הובא לדין באוקראינה בשל אירוע זה ונדון בגינו לעשר שנות מאסר, מתוכן ריצה בסופו של דבר שבע שנים וחצי שנות מאסר והשתחרר מהכלא ביום 25.9.2003.

   לאחר הרשעתו האמורה של המערער 3, עלתה המערערת בשנת 1997 לישראל והתאזרחה בה מכח שבות.

3. אין חולק כי במהלך השנים שמרו בני הזוג על קשר הדוק ובתוך כך נישאו באוקראינה ביום 6.6.1998, וביום 28.2.1999 נולד בנם המשותף - המערער 2.

   מאז שחרורו מהכלא התחזק הקשר שבין המערער 3 לבין המערערת והמערער 2, זאת בדרך של ביקורים הדדיים, שיחות טלפון וכד'.

4. בתוך כך בשנת 2007 הגישה המערערת בקשה להתיר את כניסתו של המערער 3 לישראל לשם התאזרחותו. בקשתה נדחתה בהחלטת המשיב מיום 7.10.2007, ועתירה שהוגשה נגד החלטה זו לבג"צ נדחתה ביום 21.9.2008. בפסק הדין  שניתן בבג"צ 9851/07 נקבע (כבוד השופט ס' גובראן): "לנוכח אופי העבירה בה הורשע העותר, וחומרתה היתרה, לא ניתן לומר כי החלטתו של המשיב חורגת מהסמכות המוקנית לו בדין, ואין לנו עילה להתערב בה."