LOBO OSWALD נ' מדינת ישראל- מנהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין וההגירה

המערער 1 (להלן: המערער), אזרח הודו, נכנס לישראל ביום 29.7.2007 באשרה מסוג ב/1 לצורך עבודה בתחום הסיעוד. הוא הועסק באופן חוקי עד ליום 15.2.2010 ומאז הוא נמצא בישראל. בין החודשים נובמבר 2011 למרץ 2016 הוא שהה ברישיון, בחסות המשטרה, לצורך מתן עדות.

ביום 3.3.2016 פנה המערער להחלפת סוג האשרה וביקש הארכת שהייה לצורך ניהול הליך אזרחי נגד מעסיקו החוקי האחרון. בקשתו נעתרה ביום 17.3.2016 וניתנה לו אשרה מסוג ב/2 בתוקף עד ליום 30.3.2016 לצורך מתן עדות בבית המשפט. אשרה זו חודשה ביום 10.4.2016 למשך חודש נוסף וזאת עד ליום 10.5.2016. ביני לביני ניתן ביום 11.4.2016 פסק הדין באותו הליך.

אין חולק כי בסוף חודש מרץ 2016 החל המערער לעבוד בבית המערער 2 (להלן: המעסיק) חולה סיעודי המחזיק בהיתר כללי להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד. בחלוף כחודש וחצי ממועד תחילת ההעסקה פנה המעסיק בבקשה לוועדה ההומניטארית לפי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק) לאפשר את העסקתו של המערער.

המשיבה דחתה את הבקשה על הסף. בהחלטתה כתבה יו"ר הועדה, עורכת הדין מרים רוזנטל, את הנימוקים לכך:

"1.מבחינת עניינו של העובד הזר, עולה כי נכנס לישראל ביום 29.07.2007 וניתן לו רישיון לשהייה ועבודה בתחום הסיעוד עד ליום 2009, ולמן מועד זה שוהה בישראל במשך 7 שנים ללא רישיון עבודה בתחום הסיעוד. היינו, במועד הגשת הבקשה, העורר לא עסק בתחום הסיעוד במשך למעלה מ- 7 שנים אלא שהה בישראל באמצעות אשרות שהייה שונות, כאשר אשרת השהייה האחרונה שניתנה לו הינה אשרה מסוג ב/2 (אשרת תייר).

2.אשר על כן, לא נמצא מקום לאפשר הגשת הבקשה אשר במהותה בקשה להארכת רישיון ב/1 להמשיך לשהות בישראל ולעבוד בתחום הסיעוד.

3.למעלה מן הצורך, יצוין כי בקשתכם הוגשה ללא חוות דעת מנומקת בכתב העומדת בתנאי החוק והנוהל".