דודוזה ואח' נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, היחידה המשפטית, משרד הפנים.

בפניי ערעור מינהלי.

1. הערעור מופנה כנגד פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 (כב' הדיין מ' פשיטיצקי, 15.8.16), אשר דחה ערר של המערערות. בערר, תקפו המערערות החלטה (17.5.15) אשר דחתה את בקשתה של מערערת 1 (להלן – המערערת) לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים.

2. המערערת היא אשה כבת 84, ילידת שנת 1932. היא אזרחית רוסיה. יש לה שני ילדים. המערערת 2 היא בתה. הבת עלתה לישראל עם משפחתה בשנת 2010. המערערת הגיעה לישראל ביום 17.1.12, ומאז היא מתגוררת עם בתה. במסגרת הליכים שנקטה מול משרד הפנים, הועבר עניינה של המערערת בהסכמה לבחינה (נוספת) בוועדה הבינמשרדית ההומניטרית.

3. מנכ"ל רשות האוכלוסין דחה את הבקשה, באמצו את המלצתה של הוועדה הבינמשרדית (17.5.15). בהחלטתו, ציין כי מצבה הרפואי של המערערת עמד בפניו. ברם, מנכ"ל רשות האוכלוסין קבע כי "אין בידי להתעלם מן העובדה כי למבקשת בן נוסף בחו"ל, אשר, על אף שהתבקשה המבקשת כמה וכמה פעמים להוכיח כי אין לה כל קשר עימו, לא עשתה כן עד היום". במצב זה, נקבע, יש באפשרותה להיתמך על ידי בנה הנמצא בחו"ל. על יסוד טעם זה, הבקשה סורבה.

4. כאמור, בית הדין לעררים דחה את עררה של המערערת. בפסק דינו, עמד בית הדין על כך, שלמערערת אין זכות קנויה לישיבה בישראל. הוא עמד על שיקול דעת רחב הנתון למשרד הפנים בהענקת רשיונות ישיבה לזרים. בית הדין הוסיף, כי מדובר "בבקשה הומינטרית מהמעלה הראשונה". אשר לנתק בין המערערת ובין בנה, ציין כי אינו מטיל דופי בדבריה של המערערת לעניין זה, נוכח ניסיון החיים. נקבע, אפוא, כי "אין סיבה שלא לקבל את גירסתה אודות הבן המתנכר לה". בה בעת קבע בית הדין כי הוועדה ההומניטרית שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים, ובכללם מצבה הרפואי של המערערת, לגביו העיר כי אינה אשה בריאה. הוא ציין, כי המערערת הגיעה למדינת ישראל במטרה ברורה להישאר בה ולחיות את שארית חייה עם בתה ונכדיה. הוא דחה את גרסתה כי הגיעה לביקור קצוב בזמן ונקלעה למצב בו נשארה בשל הדרדרות במצבה הבריאותי. בסיכומם של דברים, קבע בית הדין כי אין מדובר במקרה חריג, ולכן לא מצא דופי בהחלטת המשיב שלא ליתן למערערת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. נוכח העניין האנושי שעלה במקרה זה, נמנע בית הדין מהשתת הוצאות, אף כי דחה את הערר, וקבע כי על המערערת לצאת את מדינת ישראל תוך 30 ימים.

5. דין הערעור להתקבל.

מן התיאור לעיל עולה, כי הנימוק היחיד אשר עמד בבסיס החלטתה של הוועדה ההומניטרית היה העדר הוכחה של הנתק בין המערערת ובין בנה בחו"ל. משנימוק זה לא התקבל על ידי בית הדין לעררים, לא נותר עוד בסיס להחלטתה של הוועדה ההומניטרית.

6. ודוק. לקביעת בית הדין, אשר קיבל את גרסת המערערת, יש יסוד. המערערת מסרה תצהיר (10.10.13), כי אין לה כל קשר עם בנה, מאז נובמבר 2010, עת גורשה על ידי הבן ואשתו לרחוב. המערערת הוסיפה, כי בתה ניסתה ליצור עימו קשר במגוון של דרכים, אך הלה לא ענה ולא חזר אליה או למערערת. גם היא עצמה לא הצליחה, משך שלוש שנים, ליצור עמו קשר.

7. הבת, היא המערערת 2, מסרה תצהיר דומה (10.10.13), בו הצהירה כי דיברה בפעם האחרונה עם אחיה בחודש נובמבר 2010, ביום בו גירש את המערערת מביתו, ואמר לבת שהמערערת "היא אמא שלי, ועלי לעשות בה מה שארצה". הבת תיארה מגוון דרכים בהן ניסתה ליצור קשר עם אחיה, אך זה לא השיב, לא חזר אליה, ולא יצר קשר ביוזמתו. הקשר עמו נותק לחלוטין. נמסר תצהיר, בתוכן דומה, של בעלה של הבת (24.2.14).

8. יצוין, כי תמונה דומה עולה גם בראיונות שנערכו למערערת (26.11.13, 2.10.14) ולבתה (2.10.14).

9. הדברים ברורים. כפי שציין בית הדין לעררים, ניסיון החיים מלמד כי יש בהם ממד של סבירות. אין בפי המשיב נתון כלשהו, העומד בסתירה לדברים. אף יש ממש בטענת המערערות, כי אי קיומו של קשר הוא נתון שלילי, אשר מעצם טיבו אינו מותיר שובל של תיעוד. לעניין זה נפסק (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר, פ''ד מ(3) 281 (1986)), כי "בית המשפט לא יתעלם מן העובדה, כי אם עוסקים אנו אמנם ביסוד עובדתי שלילי, קשה יותר על הטוען להוכיחו, ועל-כן יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות ... " (בעמוד 300). במקרה זה, הציגה המערערת תשתית איתנה לבסס את טענתה, העולה בהרבה על הרף המזערי שנקבע בפסיקה. אף לא הופנתה על ידי המשיב למבקשת בקשה להמציא תיעוד מוגדר לעניין זה. במצב זה, לא היה יסוד להחלטת המשיב לפיה המערערת כשלה מהוכיח את הנתק עם בנה.

10. למען שלמות התמונה אוסיף, כי מן החומר הרפואי שצורף עולה כי המערערת סובלת משורה ארוכה של חוליים, אשר אין מקום לפרטם בשל שיקולים של צנעת הפרט, וזקוקה לעזרה והשגחה. במצב דברים זה, ובהינתן גילה המתקדם של המערערת, מסקנתו של בית הדין לעררים כי מדובר, במובהק, במקרה הומניטרי, מבוססת היטב.

11. בית הדין קבע כי אין מדובר במקרה חריג. קביעה זו לא ניתן לקבל. מצב בו אדם מבוגר וחולה, עלול למצוא עצמו כשהוא זנוח לגורלו, אינו מצב דברים רגיל ושגרתי. מדובר בבירור במצב דברים, המעלה בעיה הומניטרית כבדת משקל. למעשה, כך משתמע מהחלטת הוועדה ההומניטרית, אשר הבסיס (השגוי) לה היה ראייתי בלבד.

12. המשיב טוען כי אין מקום ליתן סעד למערערת, אשר קיבלה אשרת תייר על יסוד טענה כוזבת שכוונתה לביקור קצוב בזמן, בעוד שהתכוונה להשתקע. נטען גם, כי המערערת שוהה שלא כדין בישראל משנת 2013. מן החומר שבפניי עולה, כי המערערת פנתה למשרד הפנים לראשונה (24.1.13) ימים אחדים לאחר שפג תוקף האשרה הראשונה שקיבלה. בהמשך, שבה ופנתה למשרד הפנים (28.4.13), כחודש לאחר שחלפה תקופה נוספת לגביה היה משרד הפנים נכון להאריך את אשרתה. לאחר מכן, חזרה המערערת ופנתה למשרד הפנים בבקשות ובעררים, ולא הזניחה את עניינה. אוסיף, כי ההחלטה נשוא הערר לא הייתה מבוססת על התנהלותה האמורה של המערערת. נוכח מכלול נסיבות אלה, ובהתחשב בהיבט ההומניטרי של מקרה זה, אין בהתנהלות זו כדי למנוע הושטת סעד למערערת.

13. התוצאה של כל האמור היא, כי פסק דינו של בית הדין לעררים אינו יכול לעמוד. אכן, למשיב שיקול דעת רחב בהחלטות שעניינן מעמד וישיבה בישראל. ברם, שיקול דעת זה אינו מוחלט. הוא אינו מונע התערבות בהחלטה, אשר אינה נשענת על תשתית ראויה. משלא נמצא בסיס לנימוק הענייני היחיד שביסוד החלטת המשיב, זהו בבירור המצב בענייננו. יש לקבל, אפוא, את הערעור, ולהיענות לבקשת המערערת למתן מעמד.

14. בהקשר זה, עותרת המערערת לכך, שיינתן לה מעמד של קבע (א/5). לעתירה זו יש יסוד. לכתחילה, זו הייתה בקשתה (ראו מכתבה מיום 3.11.13). ההליכים להסדרת מעמדה של המערערת מתמשכים זה שנים. בנסיבות אלה, ובשים לב לגילה המתקדם של המערערת ולמצבה הבריאותי הרעוע, נודעת חשיבות מיוחדת לממד הזמן. אין בידי לקבל את עמדת המשיב, לפיה יש מקום למתן מעמד כאמור רק בחלוף תקופה של שנה.

15. נקבע, אפוא, כי הערעור מתקבל, במובן זה שעל המשיב ליתן למערערת מעמד של קבע (א/5) (השוו לפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 9353/10 יעקובלב נ' משרד הפנים (1.12.13)).

16. בשולי הדברים אעיר, כי בהמשך להערותיי במהלך הדיון, ביקש המשיב שהות לשקול את עמדתו. בהמשך לכך הודיע המשיב על החלטת מ"מ ראש רשות האוכלוסין וההגירה (28.2.17), לאחר בחינה נוספת, על מתן רישיון שהייה בישראל מסוג ב/1 למשך שנה, ולאחר שנה, ובהעדר מניעה, על מתן רישיון למערערת רישיון תושב ארעי מסוג א/5 אשר הארכתו תבחן מעת לעת. לטענת המשיב, אין מקום למתן סעד החורג מכך, שכן יש בכך משום התערבות בהחלטה האמורה, בהליך שאינו מתאים לכך.