ת"פ 342-10-16 מדינת ישראל נ' אמויאל(עציר) ואח'

 לפניי בקשת הנאשמים 1 ו-2, שהם אב ובנו, להפרדת האישום בעניינם זה מזה, מחשש שהאישום המשותף יפגע בהגנתו של אחד מהם.

לנאשמים כולם מיוחסות עבירות של קשירת קשר להתפרצות למגורים. בנוסף, מיוחסת לנאשמים 1 ו-2 עבירה של התפרצות למגורים, לנאשם 2 מיוחסת גם עבירה של החזקת כלי פריצה ולנאשם 3 מיוחסת גם עבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע.

הנאשמים טוענים כי היות שהם פסולים מלשמש כעדים - האחד לחובת רעהו, והיות שהתביעה מתכוונת להגיש ראיות שהן פרי האזנת סתר לשניהם, הרי קיים חשש כי בעת עדותו של כל אחד מהם להגנתו, ייחקר גם באופן שיפליל את האחר. כך, על פי הטענה, עלול בית המשפט להסתמך על עדותו המפלילה של האחד נגד האחר, בניגוד לכלל הראייתי. להשלמת התמונה נטען כי בהאזנות הסתר אמנם הפלילו הנאשמים זה את זה, וכיוון שהמדובר באמרות חוץ שלהם, יש להניח כי התביעה תזדקק לעדות הנאשמים לצורך הכשרת הראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, ומכאן הבעייתיות. ב"כ הנאשמים הפנו לע"פ 228/87 כרמי נ' מד"י (25.2.88) ולהחלטת כב' השופט קרשן בת.פ 61980-02-15 מד"י נ' ברדנשוילי (16.5.16).

התביעה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הטענות לא הוכחו, ומצד שני יעילות הדיון מחייבת הותרת האישום על כנו כפי שהוא. לשאלת בית המשפט הצהירה התביעה כי האישום אינו מושתת כולו על ראייה של האזנת סתר, אלא קיימות ראיות מפלילות נוספות.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים ועיינתי באסמכתאות אליהן הופניתי, אינני מקבלת את הטענה, ואלה נימוקיי:

• אמנם הנאשמים 1 ו-2 פסולים לעדות האחד נגד רעהו, מכוח הוראת סעיף 4 לפקודת הראיות. (עם זאת לפי הוראת סעיף 6 לפקודה, ככל שבחר אחד מהם להעיד להגנת חברו, תוכל עדותו לשמש אף לצורך הוכחת אשמתו של האחר).

   

• כלל הפסילה הראייתי, אין בו כדי לשנות מהוראת סעיף 87 לחסד"פ, המתירה צירוף נאשמים. יתרה מזו, כבר נקבע כי אין מניעה לצרף אף נאשמים שהם הורה וילד (בג"צ 4451/04 קסטוריאנו נ' השופטת כוחן (16.6.04), כל זמן שלא ייגרם עיוות דין.

   

• עיינתי בהחלטת כב' השופט קרשן, אך בכל הכבוד, עמדתי שונה. לדעתי, הלכת כרמי אליה הופניתי, אינה קובעת בשום אופן כלל דיוני המונע הגשת אישום מאוחד נגד אב ובנו, כל אימת שהפלילו זה את זה בחקירתם. הנכון הוא כי הלכת כרמי התייחסה למישור המהותי- ראייתי, והזכירה כי מקום בו העיד אחד הנאשמים להגנתו, לא ניתן להשתמש בדברים שאמר בעניינו של האחר, כראיה לחובת האחר, היינו: אין דינה של עדותו להגנתו, כדין עדותו להגנת האחר. באותו עניין, העידה בת להגנתה ובמהלך כך נחקרה על ידי ב"כ כל הצדדים בשאלות המתייחסות לשני הנאשמים. כיוון שסתרה עצמה, הכשירה הגשת אמרת החוץ שלה במשטרה, שהיא ראיה מפלילה אף נגד האב. בעניין זה אמר בית המשפט העליון כי היות שהבת לא נקראה להעיד להגנת אביה, אלא העידה להגנת עצמה, לא ניתן היה להשתמש בדבריה או באמרת החוץ, כראיה נגד אביה. ודוק, בית המשפט העליון קבע כי למרות שנעשה כאמור, אין לבטל את הכרעת הדין המרשיעה שניתנה, היות שניתן היה להרשיע גם ללא הודעותיה של הבת (פסקה 6 שם).