חפש עורך דין לפי תחום משפטי
| |

עמ"נ 13083-10-16 אור ים בינוי ופיתוח בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים

: | גרסת הדפסה
עמ"נ
בית המשפט המחוזי ירושלים כבית-משפט לעניינים מנהליים
13083-10-16
11.1.2017
בפני השופט:
עודד שחם

- נגד -
מערערת:
אור ים בינוי ופיתוח בע"מ
עו"ד ע' שויצר
עו"ד וי' דור
משיבה:
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים
עו"ד ת' איגרא
פסק דין
 

 בפניי ערעור מנהלי.

1. הערעור מופנה נגד החלטות של ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה – מחוז ירושלים, אשר עניינן מינוי מומחה או מומחים בנושא היקף חניות ושטחי שירות על פי התכנית העומדת לדיון בוועדת הערר(7.8.16, 25.8.16). בהחלטה מיום 13.11.16, הוריתי על קבלת טיעוני הצדדים בשאלה, האם עומדת למערערת זכות ערעור על ההחלטות האמורות. הטיעונים הוגשו. עתה, הגיעה העת להכריע בשאלה האמורה.

2. ההחלטות האמורות הן החלטות ביניים, אשר התקבלו במסגרת הדיון בערר שהגישה המשיבה על שומה (להלן – המשיבה) (ראו סעיף 14(ב)(4) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן, בהתאמה, התוספת השלישית, וחוק התכנון והבנייה). סעיף 14(ד) לתוספת השלישית קובע, כי "...על החלטת ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה לפי סעיפים קטנים (ג)(1) או (3), ניתן לערער לבית המשפט לעניינים מינהליים".

3. מלשון הסעיף עולה, כי זכות הערעור הוקנתה ביחס להחלטות סופיות בלבד. סעיף 14(ד) לתוספת מקנה זכות ערעור על החלטות לפי סעיפים 14(ג)(1) או 14(ג)(3) לתוספת. מדובר בהחלטה לדחות את הערר או לקבלו, כולו או חלקו (סעיף 14(ג)(1)). סעיף 14(ג)(3) דן אף הוא בהחלטה "בערר", לאחר קבלת חוות דעת של שמאי מייעץ. על פי מהותן, מדובר בהחלטות סופיות בלבד.

4. זאת ועוד. הוראת דין דומה, המצויה בסעיף 198(ח) לחוק התכנון והבנייה (הנוגע גם הוא לוועדות ערר), התפרשה בפסיקה עקבית של בית המשפט העליון כמתייחסת להחלטה סופית, ולא להחלטת ביניים (ראו בר"מ 10275/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה - חיפה נ' צפדיה (27.1.05, כב' השופטת ד' ביניש), שם נפסק הדבר ביחס להחלטה על מינוי שמאי מכריע; ראו גם בר"ם 3474/10 בלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה זבולון (27.9.12, כב' השופט ע' פוגלמן), שם עלתה לדיון החלטה בה ניתנו הנחיות לשמאי מכריע; עוד ראו בר"ם 6657/14 הוועדה המקומית פתח תקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.10.14, כב' השופט ע' פוגלמן). הואיל ומדובר בהחלטות של אותו גוף (וראו סעיף 12ז לחוק התכנון והבנייה), פסיקה זו משליכה במישרין על המקרה שבפניי, ומובילה למסקנה, כי אין למערערת זכות ערעור על ההחלטות נשוא ההליך.

5. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח הדמיון הרב בין המסגרת הדיונית לעבודת ועדת הערר בעררים מן הסוג הנדון במקרה הנוכחי (ראו תקנות התכנון והבנייה (סדרי הדין בוועדות ערר בעררים לפי סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק), תשע"א-2010), לבין המסגרת הדיונית לעבודתה בדונה בעררים לפי סעיף 198הנ"ל (ראו תקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בוועדות ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק), תשנ"ח-1997). מסגרת דיונית זו מלמדת, כי החלטות הביניים הצפויות להינתן על ידי ועדת הערר נוגעות בעיקרן לדרך הדיון בפניה. לנתון זה, שעניינו אופי החלטות הביניים הצפויות להינתן על ידי ועדת הערר, משקל ניכר בפירוש הוראת סעיף 14(ד) הנ"ל, כמתייחסת להחלטות סופיות בלבד (ראו ע"א 3977/07 מדינת ישראל נ' גרנות, אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (18.5.08) בפסקה 12). יש להוסיף עוד, כי בדין הכללי, לא נתונה, ביחס להחלטות כאמור, ובהן ההחלטות נשוא ההליך הנוכחי, זכות ערעור, להבדיל מאפשרות לבקש רשות לערער.

6. לא נעלמה מעיניי הערת בית המשפט העליון בבר"ם 4057/05 קופרמן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון (24.6.07), שם ציין המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין, כי "ניתן לסבור" שנוסח ההוראה הרלוונטית "אינו סוגר את הדלת באופן מוחלט והרמטי בפני קיום ביקורת ערעורית מיידית על החלטות שאינן מסיימות את ההליך באופן פורמאלי אך יש בהן כדי ליצור מצב בלתי-הדיר. גם ההחלטה בעניין צפדיה, כך נראה לי, אינה סותמת את הגולל על אפשרות כזו ... אולם אין לי צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, כיוון שמכל מקום מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא, שסבר כי במקרה שלפנינו הדלתות עודן פתוחות וניתן יהיה – במידת הצורך – לקיים בירור ערעורי עתידי". הדברים הם בבחינת הערת אגב, אשר אינה בגדר הלכה פסוקה. הם לא נתקבלו כהלכה מחייבת גם בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון (ראו הערת כב' השופט ע' פוגלמן בעניין בלסקי הנ"ל, בפסקה 7 להחלטתו). אף על פי תוכנם, אין בהם כדי לסייע למבקשת, שכן החלטת ועדת הערר בדבר מינוי מומחה אינה יוצרת, ואף לא קרובה ליצור, מצב דברים בלתי הדיר, ואינה מונעת ביקורת ערעורית עתידית.

7. המערערת מבקשת להישען על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בעמ"נ (תל אביב) 238/08 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון נ' שט (5.3.09). אין בהחלטה זו כדי לסייע בידה. אכן, באותה החלטה התייחס בית המשפט לאמות מידה שונות, העשויות (במקרים חריגים ביותר, כפי שנאמר שם), לגבש זכות ערעור על החלטות ביניים של ועדת הערר. ברם, הדברים נאמרו מעבר לנדרש, שכן מסקנת בית המשפט הייתה, כי במקרה הנדון בפניו אין זכות ערעור כאמור. בית המשפט אף ציין מפורשות, כי אינו קובע מסמרות בסוגיה האמורה (בעמוד 4 להחלטה האמורה).

8. מעבר לכך אוסיף, כי אמות המידה עליהן עמד בית המשפט שם עשויות, על פי טיבן, להיות רלוונטיות מקום בו הדין מאפשר הגשת בקשת רשות לערער. קשה יותר לראות כיצד ניתן לגזור מהן זכות ערעור ישירה, אותה מקנה הוראת סעיף 14(ד) לתוספת השלישית. הדברים אמורים ביתר שאת באין לאמות המידה האמורות עוגן בסעיף האמור.

9. במצב זה, איני מייחס משקל רב לטענת המערערת, המפנה לשינוי בסעיף 198(ז) לחוק התכנון והבנייה, בו הוסרה המגבלה על זכות הערעור שנקבעה קודם לכן לשאלה משפטית בלבד. גם על פי המצב לאחר התיקון האמור, אשר התקבל בשנת 2008, זכות הערעור מתייחסת להחלטות סופיות בלבד. כך עולה גם מן הפסיקה לאחר 2008.

10. לכל האמור אוסיף, כי הגישה שבוטאה בהחלטה בעניין שט הנ"ל, לא אומצה בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון, עליה עמדתי לעיל. נוכח מכלול שיקולים אלה, אין בהחלטה האמורה כדי לבסס את טענות המערערת לזכות ערעור על החלטות הביניים הנזכרות לעיל.

11. גם פסק דין נוסף של בית משפט לעניינים מנהליים עליו נשענת העותרת (עת"מ (תל אביב) 31813-12-11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל אביב ואח' (19.3.12) אינו מסייע בידה. באותה פרשה הוגשה עתירה מנהלית, בה עלו טענות בדבר ניגוד עניינים של שמאית מכריעה שמונתה באותו עניין. ברם, הקביעה כי ניתן היה לאפשר הגשתה של עתירה כאמור, אף שדרך התקיפה של החלטות של ועדת הערר היא באמצעות ערעור, כמבואר לעיל, הייתה מעבר לנדרש, הואיל וטענת ניגוד העניינים נדחתה לגופה. מעבר לכך אוסיף, כי בעניין שבפניי לא הוגשה עתירה מנהלית, כי אם ערעור מנהלי, וגם מבחינה זו אין בפסק הדין כדי לסייע למערערת. אשר לשיקולי היעילות שהועלו באותה פרשה, הרי שלא היה באלה כדי להביא להכרה בזכות הערעור על החלטות ביניים של ועדת הערר, וגם מבחינה זו, אין בפסק הדין האמור כדי לסייע ביד העותרת.

12. התוצאה של כל האמור היא, כי אני קובע, שלמערערת אין זכות ערעור על ההחלטות עליהן ביקשה להשיג. משכך, אני מורה על סילוק הערעור שבכותרת על הסף. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך של 10,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא משקף את היקף העבודה שנדרשה בהליך זה, ואת הקביעות לעיל. הוא ישולם עד ליום 15.2.17.

 ניתן היום, י"ג טבת תשע"ז, 11 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:

לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 


כתבות קשורות

    חזרה לתוצאות חיפוש >>