עמ"נ 27758-05-14 איילה נ' משרד לקליטת עלייה

לפניי ערעור על החלטת ועדת הערר לאסירי ציון מיום 2.10.2013. בהחלטה זו, נדחה ערר שהגיש המערער, מר מלק איילה, על ההחלטה שלא להכיר בו כאסיר ציון לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, תשנ"ב-1992. נציין כבר עתה, שהערעור שהוגש לבית משפט זה היה ערעור שני במספר לאחר שערעור קודם על החלטה קודמת של ועדת הערר (שגם היא דחתה את הבקשה) – התקבל בהסכמה על דרך של החזרת העניין לוועדת הערר לבירור נקודה מסוימת. אחר כל ההליכים הללו, נדחתה שוב בקשת המערער וכעת עומד העניין לפתחו של בית משפט זה.

רקע רלבנטי

סעיף 1(א)(1) לחוק, שהוא הרלבנטי לענייננו, מגדיר אסיר ציון כמי שהיה במאסר (במעצר או בהגליה) במשך ששה חודשים לפחות "בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זו הייתה אסורה...". לא היה חולק בהליכים בעניינו של המערער, שהוא מקיים את הרכיב הראשון של ההגדרה במובן זה שהוא היה במעצר (מאסר) באתיופיה במשך תקופה העולה על ששה חודשים. המחלוקות בין ב"כ הצדדים בהליכים השונים הן למעשה שתיים: ראשית, האם ניתן לקבוע על יסוד הראיות שהובאו לפני המשיב, שהמערער עצמו עסק ב"פעילות ציונית" כמשמעה בחוק. שנית, האם החזקתו של המערער במעצר (מאסר) למשך התקופה הקבועה בחוק, הייתה "בגלל" אותה פעילות ציונית. רכיב אחרון זה כונה בפי ב"כ הצדדים כרכיב הקשר הסיבתי.

החלטות המשיבה בעניינו של המערער

ועדת הרשות בהחלטה מיום 29.2.2012, קבעה שלא נמצא קשר בין המעצר שבו הוחזק המערער לבין הפעילות הציונית. המערער הגיש ערר על החלטה זו לוועדת הערר – שדחתה הערר. בהחלטה זו של ועדת הערר נקבעו ממצאים עובדתיים: שמעצרו של המערער נבע מנסיון בריחה שלו כדי לעבור את הגבול לסודן יחד עם עוד 25 בחורים שהיו עימו. ועוד נקבע, שבנסיון בריחה זה המערער לא שימש מורה דרך או מלווה של הקבוצה כי אם אחד מבני הקבוצה. צוין עוד, שאביו של המערער, הוכר כאסיר ציון בשל פעילותו שלו. אולם המערער עצמו היה בעת מעצרו בן 14 שנים והוא פעל לפי הנחיות אביו בכך שהוביל אנשים, מסר מסרים או העמיד את ביתו לרשות מועמדים למסע בדרכם אל גבול סודן. ועדת הערר קבעה אפוא שפעילותו של המערער עצמו לא הייתה פעילות ציונית עצמאית "אלא חלק מפעילות האב" (סעיף 10). מדובר בילד, כך נקבע, "שכל פעולה שעשה יש לראותה כחלק מפעילות האב". ועדת הערר ציינה גם שיש לתת משקל זהיר לעדויות של בעלי עניין שבאו לפניה מטעם המערער והיא קבעה בסופו של יום כעמדה "ברורה וחד משמעית" שאין לראות בפעילות המערער אלא פעילות של אביו. עוד הוסף ונקבע, ש"לא הוכח קשר סיבתי בין מעצרו של העורר על ידי הרשויות האתיופיים לבין כל פעילות ציונית. המעצר הוא בשל נסיון הבריחה לגבול סודן ובשל חשש ראשוני שמדובר בסיוע למורדים בשלטון האתיופי".

על החלטה זו של ועדת הערר הוגש ערעור מינהלי לבית משפט זה. בערעור הוחזר כאמור הדיון בסופו של דבר לוועדת הערר (בהסכמה). זאת, "לשם בירור הטענה שהועלתה בערעור לפיה לאחר תפיסתו של המערער באזור הגבול בין אתיופיה לסודן ומעצרו בהמשך לכך התבררה בחקירתו השתייכותו הדתית ופעילותו הציונית, וכי מעצרו ומאסרו בהמשך לכך נבעו מגילוי זה" (עמ"נ 18024-02-13, מיום 17.9.2013).

ועדת הערר, בהחלטתה הנוספת (היא ההחלטה האחרונה, מושא הערעור לפניי) דחתה כאמור שוב את הבקשה (את הערר). הוועדה ציינה, שגרסאותיו הראשוניות של המערער לא כללו את הטענות המאוחרות יותר לעניין הקשר הסיבתי בין המעצר עצמו לבין פעילותו הציונית של המערער. גם הצהרות העדים שצורפו לבקשה לא כללו גרסה זו אלא להיפך, הצהרות שלפיהן העותר נעצר ונאסר בשל עצם נסיון הבריחה מאתיופיה. עוד צוין, שטענת הקשר הסיבתי כביכול מטעם המערער, כלומר השיוך של המעצר לפעילותו שלו (כמסייע לאביו) עלתה רק בשלב הערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. והוסף, שלא ניתן לייחס אמון לטענה מאוחרת זו שלא באה אלא כדי להתאים את העובדות לדרישות החוק. ועדת הערר שבה וקבעה כי פעילות המערער הייתה פעילות נלווית ולא פעילות ציונית עצמאית. ועדת הערר סיימה את החלטתה בכך ש"העורר לא הוכיח כי מעצרו על ידי השלטונות האתיופיים נובע מפעילות ציונית עצמאית ואקטיבית שלו, או לפי טענתו החדשה של העורר כי מעצרו נבע מחמת יהדותו".