עמ"נ 15826-05-14

לפניי ערעור על החלטת ועדת הערר הפועלת מכוח סעיף 13 לחוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969 (מיום 18.3.2014). בהחלטה זו התקבל בחלקו ערר שהגישה העוררת בעניין רישוי מספר גני ילדים ולעניין בקשות שהוגשו לשנת תשע"ג; אך נדחה חלק הערר שהיא הגישה ושהתייחס לגן אחד ורישויו בשנת תשע"ג; כמו גם הערר שהתייחס לכל הגנים לשנת תשע"ד. המחלוקת בין הצדדים היא כיום בעניין של התחשבנות כספית, וכנגזרת מהתשובה לשאלה אם המערערת הייתה זכאית לרשיונות לתקופות הרלבנטיות אם לאו.

מדובר בגנים שהפעילה המערערת בעיר באקה אל גרבייה. מדובר בארבעה גנים (מושא הערעור שלפנינו): גן אל מערפה; גן אלתמיוז; גן אלחכמה; וגן אלאבאדע. המערערת ביקשה בשנת תשע"ב רשיונות להפעלת גנים אלה אולם בקשתה סורבה בשעתו. כך – הן בגלל פגיעה בגני חובה רשמיים בעיר והן בגלל ליקויים פדגוגיים. ההליכים בעניין רשיונות לשנת תשע"ב לגנים הרלבנטיים הגיעו עד לבית המשפט העליון. בסופם של ההליכים החליט המשיב לתת למערערת רשיון לשנת הלימודים תשע"ב לכל הגנים. עם זאת, רשיונות שהתבקשו לגנים אלה לשנים תשע"ג ותשע"ד – סורבו וכך הגיע העניין לוועדת הערר ולהחלטתה מושא הערעור שלפניי. כפי מהלך הטיעון בערעור עצמו נבחין גם אנו בין הבקשות שעניינן רשיונות לשנת תשע"ג לבין הבקשות שעניינן רשיונות לשנת תשע"ד.

רישוי לשנת תשע"ג

בהתייחס לשנת תשע"ג, החליט המשיב שלא לחדש את הרשיונות לארבעת הגנים. הוגש על כך ערר. ועדת הערר החליטה לקבל את הערר בעניין זה בחלקו. היא החליטה לקבל את הערר לגבי תשע"ג בעניינם של הגנים אלמערפה, אלתמיוז ואלחכמה. לגבי שלושה גנים אלה ציינה ועדת הערר בהחלטתה, שהיות שניתן כבר רשיון לשנת תשע"ב, הרי שמדובר בחידוש רשיון ובאינטרס הסתמכות של העוררת. וצוין שנוכח השיהוי הרב במתן החלטה בבקשות לרשיון לשנת תשע"ג, "מתקרבים אנו לעוצמת הפגיעה המתקיימת בביטול רשיון". ועדת הערר עמדה על הדוחות הפדגוגיים לשנת תשע"ג אך הוסיפה שהיא לא מצאה שהיו בידי המשיב "די ראיות על מנת להחליט על אי החידוש בסוף שנה"ל תשע"ג". ועדת הערר גם ציינה את העובדה שניתן בסופם של ההליכים רשיון לשנת הלימודים תשע"ב למרות הליקויים הפדגוגיים בעבודת הגנים. צוינה גם העובדה שהבקשות לשנת תשע"ג הוגשו עוד בחודש מרץ 2012 והמשיב יכול היה לעשות ביקורות פדגוגיות בפרק הזמן הרלבנטי. אך הוא נמנע מלעשות כן. ועדת הערר מצאה אף התרשלות של המשיב בהימנעותו במתן החלטות בכל שנת הלימודים תשע"ג, ובהעדר ראיות המצביעות על "ליקויים חמורים מאוד בגני העוררת" – נמצא מקום לקבל את הערר בעניין שלושת הגנים האמורים. והובהר בהמשך לכך שיש לתת בידי המערערת את האפשרות לבקש מהמדינה השתתפות בהוצאותיה לשנת לימודים זו (תשע"ג).

עניינם של שלושה גנים אלה בהתייחס לשנת תשע"ג – אינו עומד להכרעה לפניי. ההכרעה הנדרשת היא בהתייחס לגן הרביעי שבגינו התבקש רשיון לשנת תשע"ג שלא ניתן, והוא גן אלאבאדע. בהתייחס לגן זה, ולשנת תשע"ג, לא מצאה ועדת הערר לקבל את הערר. ומדוע?

קבעה ועדת הערר, שהרשיון שניתן למערערת בעניין גן זה בשנת תשע"ב היה להפעלת גן חובה – באיוש גננת מסויימת – ובמבנה מסויים. המערערת הגישה בקשה לחדש את הרשיון לגן זה לשנת תשע"ג תוך כוונה להעסיק גננת חדשה אחרת. אולם, לפי ועדת הערר, המערערת פתחה בשנת תשע"ג גן אחר לגמרי. היא פתחה גן לילדים בגילאי טרום חובה (4-3); עם גננת אחרת (בשנית); ותוך מעבר למבנה חדש. הכל מבלי לקבל הסכמה מראש של המשיב. וציינה ועדת הערר שבנסיבות אלה המערערת אמורה הייתה להגיש בקשה לרשיון עבור מוסד חינוכי חדש – להבדיל מבקשה לחידוש רשיון. ומשהיא לא עשתה כן, דין בקשתה להידחות על הסף. והוסיפה ועדת הערר וציינה, שמהלך הדברים בהתייחס לגן זה מהווה עדות ליחס מזלזל של המערערת כלפי הליך הרישוי כולו. כלומר, שההליך נתפס בעיניה כהליך טכני, חסר חשיבות. המערערת "הודיעה" על השינוי במתכונת הגנים; ובהעסקת גננת חדשה; ובמעבר למבנה חדש שלא ידוע אם הוא נבדק ואם הוא אושר. "הודעה" שכזו – אין בה די. ועדת הערר החליטה אפוא לדחות את הערר בעניינו של גן זה ולשנת הלימודים תשע"ג, וזאת למרות השיהוי של המשיב בקבלת החלטה בעניינו של גן זה בדומה לשלושת הגנים האחרים – שהערר בעניינם התקבל כאמור.