ת"א 475-01-15 זהבי נ' שיתופית כפר ידידיה ואח'

בפני בקשת המבקשים לדחות את תביעת המשיב על הסף ולחילופין ליתן פסק דין חלקי בכל הקשור לסעד ההריסה של השער נושא תובענה זו, אשר לגביו הוצג היתר בניה בדיון האחרון.

ברקע הדברים, מדובר בתביעה אשר הוגשה על ידי המשיב ותוקנה, וכללה עתירות לסעדים הנוגעים לשער שהקימו המשיבים ולעובדה שנשללה ממנו האפשרות לעבור דרכו בשעות הבוקר המוקדמות, דהיינו – בין 6:00-9:00 (להלן: "שעות הבוקר המוקדמות"), וכן לקביעות עקרוניות של בית המשפט בסוגיות ציבוריות שונות הנוגעות לעניינים אלה.

בהחלטתה מיום 6.12.15 גדרה כב' השופטת חנה קיציס (המותב הקודם אשר דן בתיק זה) את השאלות שידונו במסגרת תובענה זו מתוך אלה שביקש המשיב לעורר והותירה את הדיון ממוקד בשני עניינים בלבד – הראשון הינו חוקיות הצבת השער לענין הסעד של הריסתו והשני הינו שלילת האפשרות מן המשיב לעבור דרך השער בשעות הבוקר המוקדמות והאם יש למנעה.

בדיון האחרון ביום 13.9.16 הציגו המבקשות היתר בניה ביחס לשער האמור אשר ניתן על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה עמק חפר ביום 18.9.16 ועל כן עלתה השאלה האם יש עוד מקום להדרש לסעד של הריסתו ובענין זה אפשרתי למשיב להודיע את עמדתו עד יום 6.10.16.

כבר ביום 29.9.16 הודיע המשיב כי הוא עומד על תביעתו גם בנושא סעד זה.

בעקבות הודעה זו הוגשה הבקשה העומדת עתה להכרעה, אשר נתמכה בתצהירו של יו"ר המשיבה 2 ואליו צורף עותק של היתר מתוקן מיום 20.11.16.

המבקשים טוענים כי משניתן היתר בניה לשער ונוכח העובדה שטענות המשיב בכתב התביעה המתוקן נוגעות לשאלת חוקיות הקמתו אך ורק בשל העובדה שלא היה לשער היתר הנשען על אישורי גורמי הרגולציה השונים, אין עוד עילת תביעה בנושא זה.

המבקשים טוענים כי כעת, משניתן היתר בניה לשער, הרי שגם אם יש בפי המשיב טענות כנגד אופן מתן ההיתר או תוקפו אין בית משפט זה מוסמך לדון בהן אלא בית המשפט לעניינים מנהליים או ועדת הערר ואין מקום לדון בעתירת המשיב למתן סעד של הריסה לגביו.

המשיב בתגובתו לבקשה טען כי בהצגת ההיתר בשלב זה אין משום "מזור לעבירה שכבר נעשתה", הדגיש את חומרתה והבהיר כי יעמוד על ענישתם של המבקשים בשל כך.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובתשובת המבקשים אליה – צודקים המבקשים בבקשתם לענין סעד הריסת השער.

לאחר שניתן היתר בניה על ידי הגוף המוסמך לכך – הועדה המקומית לתכנון ובניה עמק חפר – אין עוד בכתב התביעה המונח בפני כל עילה למתן צו הריסה אזרחי לגבי השער, באשר אין כתב התביעה מגלה עילה כלשהי לאי חוקיות של השער זולת אי מתן היתר בניה, המותנה באישור הגורמים הרגולטוריים השונים (ראה סעיפים 3 ו-9 לכתב התביעה המתוקן).

יתר הטענות המועלות בכתב התביעה נוגעות לאופן השימוש בשער, שעות סגירתו וזהות המורשים לעבור בו בשעות הבוקר המוקדמות – עניינים שגם כנגדם עותר המשיב אך לא מקימים עילה, אף לכאורה, להריסתו.

גם הלכת איגרא רמא (בג"צ 16/50 איגרא רמא בע"מ נ. מועצת עירית תל אביב, בתור ועדה מקומית לבנין ולתכנון ערים ואח' (פסקים ו' 92)) אליה הפנתה כב' השופטת קיציס בהחלטתה מיום 12.10.15 מאפשרת לאדם לנקוט בסעד אזרחי כנגד בניה, אולם זאת לא באמצעות "תקיפת" ההיתר אלא רק בטענה כי – "עצם הקמת הבנין היא היא המזיקה לאינטרסים שלו. כלומר: לא רשיון הבנין אלא הבנין גופו הוא הוא בעוכריו." (שם).

כאמור לעיל, כתב התביעה אינו מעלה כל טענה וממילא אף אינו מגלה כל עילת תביעה כנגד עצם הקמת השער, זולת העובדה שהוא נעדר היתר בניה – ומצב זה השתנה.

לאחר מתן היתר הבניה הרי שגם אם יוכח כל הנטען בכתב התביעה אודות אי חוקיות הבניה בשעתה, אזי, מקום בו הסעד המבוקש אינו סעד של פיצוי בגין הנזק שנגרם אלא סעד של הריסה, אין כל בסיס בכתב התביעה המתוקן להריסת השער.

ראוי להזכיר כי דבר יום ביומו, בהליכים פליליים על פי חוק התכנון והבניה, מעכבים בתי המשפט לענייני ם מקומיים ביצועם של צוי הריסה, הניתנים לאחר הרשעת נאשמים בבניה ללא היתר, באופן שעם הוצאת היתר בניה צוי ההריסה אינם מבוצעים עוד, והדברים קל וחומר בנידון דידן.

ברור כי עתירתו של המשיב להעניש את המשיבים בשל הקמת השער מקומה אינו בהליך זה, שהינו הליך אזרחי ולא פלילי, ענין זה ממילא אינו חלק מן העניינים הטעונים הכרעה לאור החלטותיה הקודמות של כב' השופטת קיציס ובודאי שלא ניתן להרחיב חזית ולעתור לסעד זה במסגרת תגובה לבקשת סילוק על הסף או במסגרת תצהירי עדות ראשית.

עוד ברור כי "תקיפת" החלטתה של הועדה המקומית לתכנון ובניה עמק חפר אינה חלק מתובענה זו ואף אינה מצויה בסמכותו העניינית של בית משפט זה, כפי שטוענים המבקשים בצדק.