עמ"נ 49496-01-16 ג'בר נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה

הערעור שהוגש לבית משפט זה עוד ביום 13.12.2015 (תחילה כעתירה מינהלית ובהמשך תוך תיקון להליך הנכון שהוא ערעור מינהלי) – מכוון נגד החלטת ועדת הערר של משרד התחבורה (רשות הרישוי) מיום 9.12.2015. בהחלטה זו נדחה הערר שהגיש המערער לגבי אי מתן רשיון נהיגה מדרגה B וזאת לאחר שהוועדה שוכנעה שקיים כושר נהיגה לקוי למערער המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים בדרך.

עובר לדיון שהתקיים בבית משפט זה בערעור, הגישו הצדדים עיקרי טיעון מטעמם. בעיקרי הטיעון של המערער שהיו על דרך של הפניה להודעת הערעור שהוגשה, נטען שמדובר בהחלטה שקיימת עילת התערבות בה. נטען שלא ניתנה למערער זכות שימוע ולא נשמעה גרסתו. צוין גם שמדובר בנהג משנת 1982 ושהבעיה הרפואית שיש לו היא לכל היותר מגבלת ראייה בעין אחת. המערער גם טען שבדיקות ראייה שהוא עורך באופן סדרתי העלו שקיימת המלצה חיובית בעניין כשירותו לנהיגה . לכן נטען שמדובר בהחלטה בלתי סבירה ובלתי מנומקת ויש לאפשר למערער לחדש את הרשיון שהוא זקוק לו באופן שוטף.

לעומת זאת המשיבה טענה בעיקרי הטיעון מטעמה, שאין עילת התערבות בהחלטת ועדת הערר. זאת היות שהחלטה זו היא בדיקה מקצועית רפואית והיא התקבלה על יסוד בדיקה שנערכה למערער ובה נמצא ששדה הראייה שלו מצומצם אל מתחת לרף המינימלי שנקבע בתקנה 199(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. סף – הדורש ציון של "85 לפחות" בבדיקה המכונה "שיטת איסטרמן". עוד נטען שבמסמכים שצירף המערער (עובר לדיון) ובאיחור לעניין מצבו הרפואי אין כדי להועיל ולשנות מן המסקנה היות שלא מדובר בבדיקת "איסטרמן". התבקש לכן לדחות את הערעור.

במהלך הדיון בערעור ביקש ב"כ המערער להגיש מסמכים רפואיים נוספים בעניין כשירותו. הוסכם מפי באת כוח המשיבה לשוב ולבחון מסמכים אלה. המשיבה הודיעה בהמשך לכך ולאחר בחינה, שמדובר אמנם בבדיקת "איסטרמן" שערך המערער אך נמצאו בה ערכים נמוכים מהסף שקבוע בתקנות. ניתנה למערער האפשרות להתייחס לעניין זה. לאחר אורכות הוא הודיע לבית המשפט שמהבדיקות עצמן עולה שהבעיה קיימת רק בעין אחת ויש אפוא לאפשר למערער לנהוג לפי דרגת הרישיון מושא המחלוקת – כשם שהדבר ניתן לנהגים אחרים שזוהי הלקות שלהם. התבקש להורות למשיבה לשוב ולהתייחס לעניין זה.

לאחר עיון במכלול החומר שלפניי, מסקנתי היא שאין מקום להיעתר לבקשה האחרונה של ב"כ המערער על דרך של הגשת עמדה נוספת של המשיבה ביחס לטיעון הנוסף שהוגש. יש לדון בערעור לגופו, וכך גם נוכח הסכמת הצדדים לעניין זה שניתנה במהלך הדיון מיום 29.8.2016.

אכן, ההחלטה מושא הערעור היא החלטה מקצועית של הרשות המוסמכת המבוססת על בדיקה רפואית שלמעשה גם המערער בטענותיו אינו חולק על כך שזהו ההרף המינימלי הנדרש לפי התקנות. אין גם מחלוקת לעניין שיטת הבדיקה הנדרשת ("איסטרמן"). אין גם חולק על כך שהמערער לא השיג בבדיקה המקורית את הציון הנדרש – וזו הבדיקה שעמדה לפני ועדת הערר קודם להחלטתה. כך גם לגבי הבדיקה העדכנית יותר (שהמערער לא הגיש לתיק בית המשפט אך הוא לא חולק על כך שהיא לא עומדת ברף הנדרש). משמעות הדבר היא שלמעשה המערער אינו מבסס לפני בית משפט זה בעת הזו עילת התערבות בהחלטה המקורית שנינתה בעניינו. על כך יש להוסיף, את הקושי הדיוני המשמעותי שנוצר במהלך הטיפול בהליך זה, שעה שהטענות הבסיסיות נטענות לשיעורין, תוך צירוף מסמכים בשלבים מאוחרים של ההליך ובאופן הדרגתי, ותוך ששוב ושוב מתבקשות אורכות לשם בחינת התשתית העובדתית המתחדשת. מצב דברים זה, אין הוא עולה בקנה אחד עם עקרונות הביקורת השיפוטית המנהלית, המתייחסים כעקרון ועל דרך הכלל להחלטת הרשות המנהלית מושא הערעור.

ככל שיש בפי המערער טענות חדשות אין המקום להעלותן במסגרת הערעור כעקרון וכך במיוחד משעה שהזדמנות אחת כבר ניתנה – נערכה בדיקה נוספת שהמערער לא עמד ברף הנדרש גם בה. ומעבר לכך, ההחלטה מושא הערעור היא מלכתחילה החלטה תחומה בזמן. זאת היות שדחיית הערעור היא כאמור בהחלטה מיום 9.12.2015, עד נובמבר 2016. כלומר, שממילא הדיון בערעור נעקר משמעות במידה רבה ומשעה שקיים הליך מוסדר לבדיקה מחודשת ועדכנית של המערער תוך שמיעת טענותיו בעת הזו (לרבות הטענה לעניין הנהיגה בכשירות של עין אחת) – זוהי הדרך לבירור העניין; ולא על דרך של העלאת טענות חדשות בערעור ובשלב זה.

אשר לטענות המערער לעניין היעדר שימוע, הרי שעל פניו ניתנה למערער ההזדמנות להביא את טענותיו. ככל שהמסקנה היא אחרת, הרי שטענות אלה הועלו בהרחבה בעתירה (בערעור) שבאו לפני בית משפט זה. בסופו של יום השאלה העיקרית היא שאלת הכשירות הרפואית. עניין זה התברר לפני ועדת הערר ושב והתברר בשנית במהלך הטיפול בערעור זה. במובן זה ככל שהיה בנדון פגם בהליך המינהלי (ואיני נדרש להכריע בעניין זה) – הרי שהפגם האמור בה על פתרונו בלא שיש בכך משום עילה לבטל את ההחלטה מושא הערעור.