הע"ז 840-11-11 מדינת ישראל נ' רעות

בפתח דבריי אציין כי החלטתי לבטל את הרשעתה של הנאשמת, בהתאם לסע' 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי).

בהכרעת דין מיום 20.8.15 הורשעה הנאשמת בעבירה של העסקה שלא כדין, לפי סע' 2(א)(2) לחוק עובדים זרים. על פי העובדות שנקבע בהכרעת הדין, הנאשמת העסיקה בביתה בעבודות משק בית וניקיון עובדת זרה, אזרחית הפיליפינים, החל מחודש ספטמבר 2008 ועד לביקורת שנערכה בביתה של הנאשמת ביום 9.12.2010 ואשר לאחריה גורשה העובדת מהארץ. לגבי התקופה שקדמה ליום 20.04.2010 נקבע כי לא הוכחו היסודות העובדתיים של העבירה וזאת לאחר שהוכח שבתקופה זו החזיקה העובדת רישיון שהייה בישראל מסוג ב'1, "תייר בעל רישיון עבודה", בו נרשם כי העובדת רשאית לעבוד ללא הגבלה (אמנם הרישיון הונפק ביום 20.10.09 אך כפי שנקבע, לא הוכח כי העובדת לא החזיקה ברישיון גם קודם לכך).

ההרשעה התבססה אפוא על התקופה שמיום 21.04.2010 ועד ליום 9.12.2010, בה הועסקה העובדת אצל הנאשמת ולגביה לא היתה מחלוקת כי לא היה בידי העובדת רישיון כלשהו לשהות ו/או לעבוד בישראל.

ביום 13.10.15 התקיים דיון לשמיעת טיעוני הצדדים לעונש. במסגרת הדיון ביקשה הנאשמת כי בית הדין יפעיל סמכותו בהתאם לסע' 192א' לחוק סדר הדין הפלילי ויבטל את הרשעתה.

לטענת הנאשמת, על יסוד ההלכות המחייבות, מתקיימים בעניינה התנאים המצדיקים ביטול ההרשעה:

מדובר בעבירה שלפי נסיבותיה מצויה ברף הנמוך של עבירות מסוגה, שכן הנאשמת העסיקה את העובדת על יסוד היתר עבודה שממנו ניתן להבין שהעובדת אינה מוגבלת בעבודה, לא בסוג העבודה ולא בזהות המעסיק. היתר זה עמד בתוקפו מרבית תקופת ההעסקה, וההרשעה התבססה למעשה אך ורק על תקופה בה פג תוקפו של ההיתר. אין מדובר בהעסקה שמראשיתה לא היתה כדין.

הנאשמת לא הואשמה בקיפוח אף זכות מזכויותיה של העובדת, לרבות ביטוח רפואי.

הרשעתה של הנאשמת מסבה לה נזק של ממש, שכן הנאשמת, עובדת סוציאלית בשירות הציבורי, תהיה מנועה מהגשת מועמדות למכרזים רבים בתחום עיסוקה בשירות הציבורי, וזאת משמרביתם של המכרזים אם לא כולם, דורשים העדר רישום פלילי, כתנאי סף.

בנסיבות אלו, טוענת הנאשמת כי אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לה כתוצאה מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה.

לטענת המאשימה, מדובר בעבירה חמורה, כפי שנפסק לא אחת (לדוגמא בע"פ 1001/01 מ"י נ' ניסים, מיום 17.6.2002), ואין להקל עם הנאשמת מחמת הרישיון בו החזיקה העובדת, שכן על פי הדין, קיימת חובה למעסיק לקבל היתר להעסקת עובד זר, ואין להסתמך על ההיתר של העובד בכדי להקנות אישור העסקה למעסיק. מכל מקום בשמונת חודשי ההעסקה האחרונים של העובדת, לא היה בידיה היתר עבודה כלל.

באשר לנזק הצפוי לנאשמת כתוצאה מן ההרשעה, אין חולק שהרשעה לא תפגע ברישיונה של הנאשמת לעסוק במקצועה, שכן אין מדובר בעבירה אשר ניתן בגינה לשלול את רישיונה המקצועי, בהתאם לסע' 14 לחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו-1996. דרישות סף במכרזים, להעדר רישום פלילי כלשהו, מבלי להתייחס לסוג הרישום, אינו חוקי ומכל מקום, משמעות הטענה של הנאשמת היא שלא ניתן להרשיע עובדים סוציאליים בעבירות – תוצאה בלתי סבירה.

תסקיר שירות המבחן ועמדות הצדדים ביחס אליו