עמ"נ 12382-09-16 זסלבסקי ואח' נ' מדינת ישראל

בפניי בקשה לצו ביניים.

1. הארכת תוקף האשרה של המערערת. עתירתה הראשונה של המערערת 1 (להלן – המערערת) היא, כי יינתן צו ביניים המאריך את תוקף האשרה שלה עד למתן פסק דין בערעור שבכותרת. מן החומר שבפניי עולה, כי המערערת 1 החזיקה באשרה מסוג א/5 כשמונה שנים. לטענתה, כי שלילת האשרה עלולה לפגוע בזכויות שונות מהן היא נהנית, יש יסוד, הגם שלטענת המשיב (להלן – משרד הפנים) עניין האשרה אינו פוגע בזכויות המערערת לקבל קצבת שארים.

2. המערערת מציגה את בקשתה כעתירה לשמירה על הקיים. הצגת דברים זו אינה נקיית מספקות. המשיב מפנה בטיעוניו לכך, שלמערערת נשלחה ביום 20.7.16 הודעה כי אשרתה מבוטלת, וכי עליה להגיע למשרד המשיב לצורך החזרת תעודת הזהות שברשותה. ההודעה נמסרה לב"כ המערערת ביום 28.7.16. פסק הדין נשוא הערעור שבכותרת ניתן ביום 7.7.16, ונמסר למערערת ביום 20.7.16. המערערת לא פנתה לבית המשפט בכל בקשה לעניין אשרת השהייה, עד ליום 7.9.16.

3. המערערת טוענת, כי פנתה במכתב למשרד הפנים ביום 10.8.16 בהמשך לפסק הדין נשוא הערעור, והודיעה על כוונה להגיש ערעור ולעתור לצו ביניים. במכתב טענה, כי ביטול האשרה לא יכול להיערך במכתב. פנייתה, כי משרד הפנים יפנה אותה לנוהל המאפשר ביטול כאמור, לא נענתה.

4. ברם, ספק רב אם המערערת הייתה רשאית, בנסיבות בהן הודע לה כי אשרתה מבוטלת, לפעול תחת ההנחה כי ההודעה שנמסרה לה אינה תקפה. המכתב אותו שלחה ביום 10.8.16 אינו יכול להקים, כשלעצמו, זכויות כלשהן. לא למותר להוסיף, כי בפסק הדין נשוא הערעור נקבע כי על המערערת לצאת את ישראל תוך 30 ימים. המערערת לא עשתה כן. פנייתה לבית המשפט הייתה לאחר שפרק הזמן האמור חלף. יש ממש בטענה, כי בכך היה ממד של עשיית דין עצמית.

5. חרף כל אלה, ולא בלי התלבטות, הגעתי למסקנה כי יש ליתן למערערת צו ביניים כמבוקש. בשלבים קודמים של ההתדיינות, ניתן למערערת סעד כאמור. נתון זה אינו שנוי במחלוקת. מועד הדיון הקבוע בהליך הוא בעוד פחות משלושה חודשים. מדובר, אפוא, בסעד זמני אשר תוקפו במישור הזמן תחום היטב. צפויה פגיעה ממשית במערערת אם אשרתה לא תחודש. אני נותן משקל גם לפרק הזמן הממושך, בו מחזיקה המערערת באשרה. לא הוצבע על פגיעה חמורה באינטרס הציבורי אם יינתן הסעד הזמני המבוקש.

6. בנסיבות אלה, וגם אם צודק המשיב בטענותיו לגבי סיכויי ההליך לעיצומו של עניין – ובשלב זה, אין מקום לקבוע מסמרות בסוגיה זו – שיקולים של מאזן נוחות מוליכים בבירור למסקנה, כי יש ליתן צו ביניים כמבוקש, אשר תוקפו יהיה עד למתן פסק דין בערעור שבכותרת. התוצאה של כל האמור היא, כי ניתן צו ביניים, המאריך את תוקפו של הצו הארעי שניתן ביום 7.9.16, וזאת עד למתן פסק דין בהליך שבכותרת.

7. חיוב בהוצאות. הבקשה לצו ביניים מופנית גם כלפי החיוב של המערערות בהוצאות בסך של 3,000 ₪ בפסק דינו של בית הדין לעררים, נשוא הערעור שבכותרת. לא הונחה תשתית ממשית המצביעה על נזק חמור או בלתי הפיך, העשוי בהקשר זה להצדיק חריגה מן הכלל הרחב, לפיו חיוב מסוג זה מבוצע באופן מידי. לא למותר להעיר, כי גם לשיטת המערערות, הסכום בו מדובר "אינו גבוה מדי". בנסיבות אלה, גם לא מצאתי הצדקה מספקת להורות על המרת החיוב בהוצאות בהפקדת עירבון. אעיר, כי הצעתה של המערערת הייתה להפקיד סך של 1,500 ₪, אותו הציעה לצרף לסכום שהופקד כעירבון להוצאות בהליך שבכותרת. הצעה זו מערבת בין חיוב ההוצאות שהושת על המערערת בבית הדין לעררים, ובין הפקדת עירבון בהליך המתנהל בבית משפט. לא מצאתי לכך בסיס או הצדקה כלשהם. משכך, הבקשה לעניין זה – נדחית.

8. הבקשה מתקבלת, אפוא, בחלקה, בהתאם למפורט לעיל.

ניתנה היום, ג' תשרי תשע"ז, 05 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.