עמ"נ 8246-09-16

1. בפניי בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הוצאות. ההוצאות, בסך של 10,000 ₪, נפסקו על ידי בית הדין לעררים, אשר ערעור על פסק דינו תלוי ועומד בפניי. המועד לתשלום ההוצאות הוארך על ידי בית הדין, עד ליום 1.11.16. הבקשה הנוכחית היא כי החיוב האמור יעוכב, עד להכרעה בערעור.

2. הכלל הוא, כי חיוב כספי מן הסוג הנדון יש לשלם מיידית. עיכוב הביצוע הוא חריג. הוא מותנה בהנחת תשתית המלמדת על נזק חמור או חסר תקנה, הצפוי אם הביצוע לא יעוכב. לטענת המבקש, תשלום ההוצאות יקשה מאד על מצבו הכלכלי. בהקשר זה מטעים המבקש, כי חיוב ההוצאות שהושת עליו גבוה בנסיבות הערר, וכי מדובר בסכום עתק עבורו.

3. מעיון בחומר שבפניי עולה, כי מצבו הכלכלי של המבקש, אשר גם הוא וגם אשתו עובדים, הינו סביר. אוסיף, כי לא הוצגה תמונה מלאה בדבר נכסים ברשות המבקש או אשתו. לא הוצגו מסמכים המעידים על הכנסת אשתו. עולה, כי ביד המבקש עלה לשכור ייצוג פרטי, עבורו הוא משלם לשיעורין. בלא לקבוע מסמרות, לא אוכל לקבוע, בשלב זה, כי הטענות הערעוריות נגד החלטת בית הדין לעררים טובות, במידה העשויה להצדיק עיכוב ביצוע של חיוב ההוצאות שהושת. יש ממש בטענת המדינה, כי המבקש אינו טוען, כי אם ישולם סכום ההוצאות בו חויב, והחיוב יבוטל, או יופחת, קיים סיכון שהמבקש לא יקבל בחזרה את החיוב ששילם ביתר.

4. בה בעת, הטענות כי סכום ההוצאות שהוטל על המבקש בבית הדין חריג בשיעורו, אינן מופרכות על פניהן, בלא שאני קובע בשלב זה מסמרות בעניין. לא נעלם מעיני, כי הערעור אינו מופנה במפורש כנגד עניין זה, ואולם משטען המבקש לגביו במסגרת הנוכחית, אין מניעה להידרש לנושא. עוד אציין, כי טענות המבקש, בתגובה שהגיש, ביחס לעצם סמכותו של בית הדין לעררים להשית הוצאות, מעוררות קושי. עצם הסמכות להשתת הוצאות עולה משורה של הוראות בתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), תשע"ד-2014 (ראו תקנות 9, 11(ז), 21(ב)). היא עולה גם מהוראת סעיף 39 לחוק בתי דין מנהליים, תשנ"ב – 1992, החלה על העניין (ראו בהקשר זה סעיף 13כה לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952). בה בעת, התמונה הכללית העולה מן החומר תומכת בטענת המבקש, כי צפויה לו הכבדה ממשית אם בקשתו הנוכחית תידחה.

5. נראה כי הפתרון המידתי המתקבל ממכלול השיקולים עליהם עמדתי, הינו, לדחות את הבקשה, ככל שהדברים אמורים במחצית מסכום ההוצאות, באופן שיהיה על המבקש לשלם סך של 5,000 ₪ מתוך החיוב בהוצאות שהושת עליו, עד המועד שנקבע על ידי בית הדין, היינו, עד ליום 1.11.16. בהתחשב במועד הדיון (29.12.16), יתרת הסכום תשולם עד ליום 5.1.17, וזאת אם לא תינתן הוראה אחרת, עד לאותו מועד. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות בהחלטה זו.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"ו, 22 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: