ע"א 7200/13ד' ב' נ' קיבוץ שדות ים אגודה שיתופית חקלאית

השופט צ' זילברטל:

           ערעור על פסק דינו מיום 26.8.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 34743-03-12 (כב' השופט ד"ר ע' זרנקין), בגדרו נדחתה תביעתה של המערערת נגד המשיב (להלן: הקיבוץ), בה עתרה לחייב את הקיבוץ לקבלה כחברת קיבוץ או לחלופין כתלוית חבר קיבוץ.

רקע

1. ממסכת העובדות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, עולה כי המערערת, ילידת 1967, נולדה וגדלה בקיבוץ שדות-ים. בהיותה בת שנתיים, קיבלה המערערת מינון יתר של ברזל, וכתוצאה מכך נגרם לה שיתוק חלקי. המוסד לביטוח לאומי הכיר בנכותה של המערערת בשיעור של 100 אחוזים ובאובדן כושר עבודתה בשיעור של 100 אחוזים. בשנת 1985 התגרשו הוריה של המערערת, ובעקבות זאת עברה אמה (להלן: האם) להתגורר בעיר חדרה. אביה של המערערת (להלן: האב) ממשיך להתגורר בקיבוץ במעמד חבר קיבוץ, כמו גם שני אחיה, ילידי 1970 ו-1978, המתגוררים בקיבוץ יחד עם משפחותיהם.

           להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 1990 נישאה המערערת, ובן זוגה (להלן: הבעל), הסובל אף הוא ממוגבלויות שונות, לא היה עובר לנישואין תושב הקיבוץ או חבר בו. בשנת 1993 נולדה לזוג ילדה (להלן: הבת). לאחר הנישואין העמיד הקיבוץ לרשות המערערת, בעלה ובתה, בית מגורים המותאם לצרכיה של המערערת, ואף העסיק את המערערת בעבודה מותאמת ליכולותיה הפיזיות. בשנת 1999, לרקע יחסים מתוחים בין המערערת לבין חברים בקיבוץ, פנתה המערערת לאמה בבקשת עזרה, ובהמשך לכך העתיקה מגוריה, יחד עם הבעל והבת, לביתם של האם ובן-זוגה בחדרה, שם הם מתגוררים עד היום.

2. במסגרת הליכים משפטיים קודמים להליך דנא, שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה (תמ"ש 1660/01), החלה המערערת, יחד עם הוריה, בהליך גישור מול הקיבוץ. במסגרת הליך זה, הגיעו הצדדים להסכמה בעניין מגוריה של המערערת ומימון צרכי מחייתה, וביום 20.2.2002 הושג הסכם גישור המסדיר סוגיות אלה (להלן: ההסכם). על ההסכם חתומים הקיבוץ, המערערת, האב, האם והמגשרים. במסגרת ההסכם נקבע, בין היתר, כי המערערת ומשפחתה יתגוררו בקרבה למקום מגוריה של האם, אשר תלווה את המערערת ומשפחתה ותדאג לצרכיהם, כפי שיידרש. כן הוסכם כי ליווי האם "שקול כנגד תשלומים" חודשיים שהקיבוץ והאב ישלמו למערערת, ביחד ולחוד, בסך של 4,000 ש"ח לחודש, צמוד למדד המחירים לצרכן שפורסם ביום 16.1.2002. במסגרת ההסכם, התחייב הקיבוץ לשלם למערערת את הסכום האמור עד הגיעה לגיל 65. לבסוף, נקבע כי ההסכם מביא לסיומו כל סכסוך התלוי ועומד בין הקיבוץ לבין המערערת, ואף צד לא יעמוד על כל טענה כלפי משנהו.

3. ביום 6.3.2002 ניתן להסכם תוקף של פסק דין במסגרת ישיבה שנערכה בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת ז' (קאודרס) בנר), בה נכחו נציג הקיבוץ והאב בלבד. במהלך ישיבה זו שוחחה שופטת בית המשפט לענייני משפחה עם המערערת ועם האם טלפונית על-מנת לוודא כי השתיים הבינו את תוכן ההסכם, וכי חתימותיהן על ההסכם נעשו מרצונן החופשי. יובהר, כי, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, מהמערערת ומהאם נבצר להגיע לדיון מחמת נכותה של המערערת, ולכן נערכה עמן שיחה טלפונית כתחליף לנוכחותן. בית משפט קמא קבע, כי, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, בשיחת הטלפון הצהירו המערערת והאם כי הבינו את ההסכם ושהוא נחתם ללא לחץ וללא כפייה. כאמור לעיל, המערערת והאם היו חתומות על ההסכם.