מדינת ישראל נ' נאוה ואח'

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעובדות כתב האישום המיוחסות להם: העסקה שלא כדין וללא ביטוח רפואי, עבירות על סעיפים 2 (א)(1) ו-2 וכן סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991. הנאשמת 1 ביום 17.11.15 והנאשם 2 ביום 12.074.16.

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טענה כי העבירות שנעברו על ידי הנאשמים נעברות על ידי אוכלוסייה נורמטיבית בעיקרה וכי בתי הדין הכירו בהן כעבירות כלכליות וכת מדינה ומאחר והן עבירות כלכליות הענישה לגביהן צריכה להיות כלכלית וכספית על מנת שתהיה מרתיעה.

מבחינת נסיבות העבירה, מדובר בהעסקה של 4 שנים, פעם-פעמיים בשבוע של עובדת שנכנסה לישראל באשרת עבודה סיעודית ותוקף האשרה שלה פג לפני תחילת עבודתה אצל הנאשמים.

לגבי הענישה, המאשימה חזרה על עמדתה כי מאחר ומדובר בשני נאשמים נפרדים יש להשית עונש נפרד על כל אחד מהנאשמים וכי העובדה שמדובר במשק בית משותף יכולה להוות שיקול לקולא בתוך מתחם הענישה מבחינת היסוד הכלכלי ולא צריכה להיות השתת עונש משותף על שניהם.

ביחס למתחם הענישה, טענה ב"כ המאשימה כי לגבי עבירת ההעסקה שלא כדין תהיה, מתחם הענישה הראוי נע בין 20% ל- 80% מהקנס המרבי שהוא 58,400 ₪ ולגבי העבירה של העסקה ללא ביטוח, מתחם הענישה צריך להיות בין 5,000 ₪ ל- 20,000 ₪.

ביחס לגובה הקנס הספציפי, טענה כי יש להשית בגין העבירה של ההעסקה שלא כדין קנס בגובה 20,000 ₪ על הנאשמת ו- 13,000 ₪ על הנאשם, ולגבי העבירה של העסקה ללא ביטוח קנס של 10,000 ₪ על הנאשמת ו- 7,000 ₪ על הנאשם. ב"כ המאשימה הטעימה כי מחומר הראיות ואף מהבקשה שהגיש הנאשם לביטול ההרשעה, עולה שמעורבותו פחותה מזו של הנאשמת ועל כן השוני בסכומים. עוד ביקשה כי כל אחד מהנאשמים יחתום על התחייבות להימנע מלעבור על העבירות בהן הורשע.

ב"כ הנאשמים טענה כי יש לראות בני הזוג כיחידה כלכלית אחת ולפיכך להשית עליהם עונש משותף.

ביחס לנאשמים עצמם, טענה כי מדובר בבני זוג המנהלים משק בית משותף מזה 48 שנה. הם מוכרים ואהובים על סביבתם. לנאשמים 2 ילדים ו- 4 נכדים ולו ידעו שהם מעסיקים את העובדת הזרה ללא היתר, לא היו מעסיקים אותה. זו להם פעם ראשונה שהם נמצאים בבית משפט. העובדת עבדה אצלם 3 שנים פעם בשבוע וכל זכויותיה שולמו.