רע"ב 5343/16 מדינת ישראל נ' טל מוסקוביץ

השופט ע' פוגלמן:

           לפנינו בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' סגן הנשיא ב' ארבל והשופטים ש' אטרש וי' אברהם) מיום 19.6.2016 שבגדרו נדחתה עתירת המדינה שנסובה על החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי; ועדת השחרורים), שהורתה על שחרורו המוקדם של המשיב – אסיר בכלא "חרמון" – על תנאי ממאסר.

רקע והליכים קודמים

1. השתלשלות האירועים הקודמים בעניינו של המשיב פורטה בהרחבה בהחלטתו של בית משפט זה מיום 18.2.2016 (השופטים א' חיות, נ' סולברג וע' ברון) ונביא את הדברים בתמצית. בשנת 2003 הורשע המשיב בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים י' דר וי' עמית) על פי הודאתו בניסיון לרצח של עמיתה לעבודה (להלן: המתלוננת) באמצעות סכין שרכש מבעוד מועד. נפסק כי המשיב ארב למתלוננת ועקב אחריה עד שנכנסה למנהרה להולכי רגל, וכשהוא ניצב מאחוריה כיסה את פיה בידו, דקר אותה בגרונה, בידיה ובבטנה ונמלט בהותירו את המתלוננת מדממת במקום. כתוצאה מהמעשים האמורים נגרמו למתלוננת פגיעות קשות, וחייה ניצלו רק לאחר מספר ניתוחים. ביום 16.12.2003 נגזרו על המשיב 18 שנות מאסר בפועל; וכמו כן פיצוי כספי למתלוננת בסכום של 50,000 ש"ח.

2. ביום 14.1.2015 סיים המשיב לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו. מועד שחרורו המלא צפוי לחול ביום 1.7.2021. על רקע זה פנה המשיב לוועדת השחרורים ועתר לשחרורו על תנאי. ביום 22.3.2015 הגישה הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א) חוות דעת בעניינו של המשיב לאחר שקיימה עמו שלושה מפגשים. צוין כי המשיב מביע חרטה על מעשיו, אולם הרושם הוא כי הוא אינו חש אמפתיה כנה כלפי המתלוננת. בשל כך, ובשל עברו הפסיכיאטרי, שכלל טיפול פסיכיאטרי בין השנים 2009-2007, הומלץ על עריכת אבחון פסיכולוגי לצורך קבלת תמונה שלמה ומקיפה לגבי מצבו הנפשי והרגשי של המשיב כמו גם אבחנה אישיותית כבסיס לקבלת החלטה בעניין שחרורו המוקדם. בהמשך לכך נערך למשיב אבחון פסיכולוגי על ידי איל פוזינאק, פסיכולוג בית כלא "אופק", וד"ר רוברט אפשטיין, פסיכולוג מחוז מרכז בשירות בתי הסוהר (להלן: האבחון הפסיכולוגי; שב"ס). זאת לאחר שוועדת השחרורים המליצה על כך, אף שאין מדובר במהלך שגרתי המקובל בהליכי שחרור על תנאי. באבחון הפסיכולוגי צוין כי במהלך הריאיון הקליני עם המשיב ההתרשמות הייתה כי המסוכנות הנשקפת ממנו נמוכה יחסית, אם כי הוא עדיין זקוק לעזרה בהתמודדות עם חלקים תוקפניים באישיותו וביכולת לייצר קשרים מטיבים. לעומת זאת, הערכת סיכונים מקיפה שנערכה לגביו במסגרת מבדקי אישיות טכניים שנערכו לו, העלתה כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב היא ברמה בינונית וזאת רמת המסוכנות שאף צוינה על ידי הפסיכולוגים בסיכום האבחון הפסיכולוגי. צוין כי המשיב הראה קושי להתמודד באופן יעיל עם דחפים תוקפניים באופן המגביל את התקדמותו בטיפול שבו החל בבית הכלא. על רקע זה ניתנה ביום 9.8.2015 חוות דעת נוספת מטעם רש"א שבגדרה צוין כי נוכח רמת המסוכנות הבינונית הנשקפת מהמשיב; כמו גם היעדר מענה פסיכולוגי וטיפולי הולם בנקודת הזמן האמורה "טרם בשלו התנאים והרקע לבניית תכנית שיקום לשחרורו המוקדם [של המשיב – ע' פ']".

3. מנגד, הגישו לוועדת השחרורים גורמי הטיפול והשיקום בכלא "חרמון" (להלן: גורמי הטיפול) דו"ח סוציאלי בעניינו של המשיב שבו ציינו – בין היתר – כי המשיב ערך שינוי חיובי בדפוסי התנהגותו; וכי הוא מגלה תובנה אשר לחומרת מעשיו ולצורך להמשיך בטיפול גם לאחר שחרורו. עוד ציינו גורמי הטיפול כי המשיב שוהה באגף השיקום הקבוצתי בכלא "חרמון" זה 35 חודשים; וכי תפקודו והתנהגותו חיוביים והוא זוכה לשבחים רבים ממעסיקו. גורמי הטיפול הדגישו כי המשיב הוא בעל רגשות בולטים של מחויבות, חרטה ורצון לשינוי. עוד צוין כי המשיב מיצה את כל התהליכים הטיפוליים העומדים לרשותו בכלא. בניגוד לאמור באבחון הפסיכולוגי סברו גורמי הטיפול כי בעקבות הליכים טיפוליים אלה מסוכנותו של המשיב פחתה, הוא אינו פועל בתוקפנות ומשתמש היטב בכלים הטיפוליים שרכש.

           להשלמת התמונה יצוין כי נוכח עמדתה של רש"א, שלפיה טרם בשלו התנאים לשחרורו המוקדם של המשיב ממאסר, פנה האחרון למרכז "התחלה חדשה" במטרה לבחון את התאמתו להשתלב בתכנית שיקום פרטית שאותה הציג לפני ועדת השחרורים (להלן: חוות הדעת הפרטית; תכנית השיקום הפרטית). התרשמות הגורמים המקצועיים הייתה כי הצער והחרטה שאותם מביע המשיב על מעשיו כנים; כי הוא בעל מוטיבציה אותנטית לשיקום; וכי הוא מתאים להשתלב בתכנית טיפולית מתאימה, כאמור בחוות הדעת הפרטית.

4. ביום 31.12.2015 הורתה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המשיב ממאסר בכפוף לתנאים שפורטו בהחלטה, ובהם עמידה בתנאי תכנית השיקום הפרטית, שלגביה נקבע כי היא ראויה ותואמת את צרכי המשיב. יוער כי בהחלטתה ציינה ועדת השחרורים כי "קיימת התנגשות חזיתית בין עמדת גורמי הטיפול בכלא [...] לבין האבחון הפסיכולוגי ובעקבותיו עמדתם של רש"א המורחבת לפיהם האסיר טרם בשל לשחרור מוקדם וצריך להמשיך לטפל בצדדים האלימים באישיותו". ביום 1.2.2016 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' סגן הנשיא ב' ארבל והשופטים ש' אטרש וי' אברהם) את עתירת המדינה כנגד ההחלטה האמורה. נקבע כי האבחון הפסיכולוגי שעליו נסמכת רש"א איננו קוהרנטי ומעורר קשיים. מנגד צוין כי הערכת גורמי הטיפול מבוססת על דו"חות מעקביים שנערכו לאורך תקופה ארוכה שבמסגרתה קיבל המשיב את מלוא סל הטיפולים האפשריים. מטעמים אלה נקבע כי החלטת ועדת השחרורים להעדיף את המלצת גורמי הטיפול על פני עמדתה של רש"א אינה בלתי סבירה, וכי אין מקום להתערב בה.

5. המדינה לא השלימה את תוצאת פסק הדין והגישה בקשת רשות לערער עליו. ביום 18.2.2016 קיבל בית משפט זה (כב' השופטים א' חיות, נ' סולברגוע' ברון) את הבקשה והורה כי החלטת ועדת השחרורים האמורה תבוטל. בפתח הדברים ציין בית המשפט כי החליט להיעתר לבקשה ולדון בה כבערעור נוכח המאפיינים הייחודיים של המקרה, כמו גם הסוגיות העקרוניות שעולות במסגרתו ובהן קיומה של מחלוקות בין גורמים מקצועיים שונים בשב"ס – היינו רש"א וגורמי הטיפול – באשר למסוכנות הנשקפת מהמשיב. בית המשפט עמד על כך שככלל לגבי אסירים שהורשעו בעבירות אלימות מן הסוג שבו הורשע המשיב אין מוצגות לפני ועדת השחרורים חוות דעת פסיכולוגיות מטעם שב"ס. עם זאת, משנענתה ועדת השחרורים לבקשתה של רש"א, ומשהונחה חוות הדעת של רש"א על שולחנה של ועדת השחרורים, "אין מקום לדחותה בקש שכן מדובר בחוות דעת מפורטת ויסודית". אשר לגופה של הבקשה צוין כי בנסיבותיו הייחודיות והחריגות של המקרה ונוכח חילוקי הדעות האמורים בין הגורמים השונים אשר לרמת המסוכנות הנשקפת מהמשיב, ראוי לקבל חוות דעת נוספת באשר לרמת מסוכנותו מאת גורמים מקצועיים מתאימים. לפיכך, נפסק כי המשיב יופנה לאבחון פסיכיאטרי שייערך לו על ידי צוות של שני פסיכיאטרים. האחד פסיכיאטר מחוזי שתקבע המדינה והשני פסיכיאטר שייקבע על ידי הסנגוריה הציבורית בתיאום עם המשיב. צוין כי לאחר קבלת האבחון תשוב ועדת השחרורים ותדון בעניינו של המשיב תוך שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים.