מ"ת 563-06-16 מדינת ישראל נ' סימון

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, על פי הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה – מעצרים] תשנ"ו – 1996 [להלן: "החוק"].

כתב האישום אשר הוגש כנגד הנאשם מייחס לו עבירות של נהיגה בקלות ראש, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא ביטוח, נהיגה תחת השפעת אלכוהול, ונהיגה ללא רישיון.

הנאשם שוחרר למעצר בית ע"י קצין משטרה ביום 29.5.16 וזאת בערבות עצמית ובחתימת ערב צד ג'.

בבקשה שהוגשה ע"י המשטרה התבקש ביהמ"ש להורות על מעצר בית של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ביום 6.6.16 התקיים דיון בבקשה במהלכו הודיע ב"כ המשיב כי אין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר אך טען שניתן לאיין מסוכנות, ע"י מעצר בית פתוח לצרכי עבודה, ועל כן ביקש לשלוח את המשיב לקצינת המבחן שתבחן את מצבו של המשיב מחמת שימוש באלכוהול ותחווה את דעתה אם ניתן ליתן בו אמון ולאפשר את יציאת המשיב לעבודה.

ביום זה ניתנה החלטה כי המשיב ישהה במעצר בית עד להחלטה אחרת והתבקש תסקיר שירות המבחן ובו תיבחן האפשרות שהמשיב יורשה לצאת לעבודה בשעות מסוימות.

ביום 5.7.16 התקבל תסקיר שה"מ בו נכתב כי במסגרת האבחון, המשיב שולב בקבוצה טיפולית לעוברי חוק יוצאי אתיופיה והביע נכונות להמשיך להשתלב בקבוצה, כן נאמר כי מעסיקו הקודם של המשיב מוכן להמשיך להעסיקו בין השעות 6:00-15:00.

לפיכך ובהתאם להמשך שיתוף פעולה מצידו של המשיב ניתן לשקול הקלה בתנאי שחרורו ולאפשר למשיב יציאה לעבודה יחד עם הטלת צו פיקוח מעצר כאמצעי של פיקוח ומעקב אחר תפקודו בתעסוקה.

בדיון שהתקיים ביום 10.7.16 טענה ב"כ המבקשת כי הסמיכות בין החלטת ביהמ"ש שהורה על פסילת המשיב מנהיגה (נוסף להיותו בלתי רשוי) לבין תאריך ביצוע העבירה הנוכחית מעידה על מסוכנות גבוהה. התובעת הדגישה כי עונש פסילה מבוסס על אמון ובמקרה דנן המשיב הוכיח במעשיו כי לא ניתן לתת בו אמון ועל כן אין מקום לאפשר את יציאתו לעבודה.

ב"כ המשיב טען לאור חלוף הזמן של כחודש וחצי מאז ביצוע העבירה, בה המשיב היה במעצר בית ללא פיקוח ולאור המלצת התסקיר לאפשר למשיב לצאת לעבודה, יש מקום בנקודת זמן זו לאפשר למשיב לצאת לעבודה ולהתפרנס.