מויאל נ' פרידמן ואח'

לפני תביעה כספית בסכום 4,506 ₪ שעניינה פיצוי על נזקים שנגרמו לרכב התובע מסוג הונדה, מ.ר. 6460370, בעטיה של תאונת דרכים שאירעה ביום 8.11.2014 בכרכור. סכום התביעה כולל פיצוי בגין נזק בגובה 3,621 ₪, בהתאם לחוות דעת שמאי ושכר טרחת שמאי בסכום 887 ₪.

על פי המפורט בכתב התביעה, התובע התניע את רכבו ואז הגיעה הנתבעת ברכב מסוג ניסן, מ.ר. 4160936, ביצעה פנייה חדה ימינה כדי להיכנס לחנייה שליד ביתה ותוך כדי כך פגעה בחלקו האחורי הימיני של רכב התובע.

על פי הנטען בכתב ההגנה, הנתבעת עברה את רכב התובע והחלה לפנות ימינה כדי להיכנס לחניית ביתה. בה בעת החל התובע לנסוע לאחור ותוך כך פגע ברכבה של הנתבעת. לטענת הנתבעות, התובע נסע לאחור ללא נקיטת אמצעי זהירות נדרשים והאחריות לנזקי שני כלי הרכב היא עליו.

ביום 9.5.2016 נשמעו עדויותיהם של התובע והנתבעת 1. כמו כן הוגשו הודעות ביטוח מטעם שני הצדדים, אשר נכתבו בימים שלאחר התאונה והוצגו תמונות מזירת האירוע בסמוך לאחר התאונה. הודעות הביטוח מטעם שני הצדדים דומות לגרסותיהם בכתב התביעה ובכתב ההגנה. מן התמונות שהוצגו עולה כי רכב התובע נפגע בחלקו האחורי (פנס ימני אחורי וצדו הימיני של הפגוש האחורי) ורכב הנתבעת נפגע בצד ימין, החל בדלת האחורית הימינית ולאורך חלקו האחורי של צד ימין.

התובע העיד, כי התניע את רכבו, הסתכל אחורה ולא ראה כל רכב, עמד להתחיל לנסוע ולפתע חש את פגיעת רכב הנתבעת. התובע העיד כי ראה את רכב הנתבעת מגיע לכיוונו, אולם לא ראה את הפגיעה בזמן התרחשותה. התובע העריך כי הנתבעת לא ביצעה את הפנייה לחניית ביתה בצורה נכונה, סטתה מן הנתיב ופגעה בו. התובע ציין כי רכבה של הנתבעת רחב מאד. התובע הסביר כי לא זימן לעדות את אשתו, אשר ישבה עמו ברכב בזמן התאונה כי היא עובדת. התובע הוסיף והעיד כי בשעות הערב של אותו יום פנתה הנתבעת לגיסתו, שהיא שכנתה, וביקשה סליחה. התובע לא זימן את הגיסה לעדות והנתבעת, מצדה, הכחישה נמרצות כי התנצלה.

התובע טען כי לא היתה לו כל סיבה לנסוע לאחור והציג תמונה ממנה עולה כי שטח החנייה שלפני רכבו היה פנוי.

הנתבעת העידה כי נסעה בזהירות עם בתה התינוקת. הנתבעת אישרה כי ראתה את רכב התובע חונה בצד הכביש והחלה לפנות ימינה לצורך כניסה לחניית ביתה. לטענתה, כאשר היתה קרובה להשלמת הכניסה לחנייה הרגישה את פגיעה רכב התובע, אשר נסע לאחור. הנתבעת הציגה סרטון שצילמה במכשיר הטלפון הנייד שלה בסמוך לאחר התאונה. בסרטו נראית זירת התאונה ונשמעים קולות התובע והנתבעת. בהקלטה ניתן לשמוע את התובע, אשר הצביע על הפגיעה ברכב (הבהיר) של הנתבעת וטען כי ישנן עקבות של כמה צבעים על הדלת, וכי הפגיעה ברכב הנתבעת היא פגיעה ישנה שאינה קשורה לתאונה. בהקלטה נשמעת הנתבעת משיבה כי עקבות הצבע האדום שעל גבי השריטה מעידות על חיכוך עם פנס רכבו של הנתבע, שאף הוא בצבע אדום וכי לא היתה פגיעה ברכבה קודם לכן.

בדיון בפני הסביר התובע כי אמר את הדברים שנשמעו בהקלטה כדי להוכיח את הנתבעת על שהיא נהגת בלתי זהירה שהיתה מעורבת בתאונות קודמות, אולם מנימת הדברים המתגוננת קמעא ניתן להתרשם כי התובע נשמע כמו מי שמנסה להפחית ממידת הנזק שנגרם באירוע הנוכחי, ובכך יש כדי להוות ראייה בעלת משקל מוגבל לכך שבסמוך לאחר התאונה התובע הרגיש כי הוא אחראי לתאונה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה ומכאן שדין תביעתו להידחות. מסקנה זו מתבססת על הקלטת השיחה בין הצדדים בסמוך לאחר התאונה, אשר נדונה לעיל, על אי העדת אשת התובע, אשר היתה יכולה לשפוך אור נוסף על התרחשות האירוע ובראש ובראשונה על כך שהראיות החפציות אינן מטות את הכף לכיוון גרסת התובע או הנתבעת.