ת"פ 34683-10-15 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' ל'

רקע

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

2. על-פי המתואר בעובדות כתב האישום ביום 1.8.15 תקף הנאשם את המתלוננת בכך שסטר בפניה פעמיים, דחף אותה על המיטה עליה ישבה, משך בידה כשירדה במדרגות והוציא אותה לחדר המדרגות. בחדר המדרגות סטר הנאשם למתלוננת, חנק אותה בצווארה, הכה אותה באגרופיו ביד ימין, הכה אותה בעורפה וקרע שרשרת שענדה על צווארה. בעקבות מעשיו נגרמו למתלוננת סימנים אדומים על הצוואר, באוזן ובכתף ימין.

3. בטרם ניתן מענה לכתב האישום טען ב"כ הנאשם טענת הגנה מן הצדק של אכיפה בררנית כלפי הנאשם ועתר להורות על ביטול כתב האישום.

   טיעוני הצדדים

4. לטענת ב"כ הנאשם, עו"ד יוסי בוקר, הגשת כתב אישום נגד הנאשם בלבד, תוך הימנעות מהגשת כתב אישום נגד המתלוננת, ותחת זאת סגירת התיק נגדה בהעדר אשמה פלילית, הינה התנהלות חסרת שוויון וחסרת מידתיות. המתלוננת הודתה בשתי עבירות אלימות כלפי הנאשם, אחת שגרמה לחבלה באירוע המתואר בכתב האישום, ושניה באירוע שאירע מספר חודשים קודם לכן. המתלוננת נחקרה באזהרה ועל אף זאת תיק החקירה נגדה נסגר. לפיכך יש להורות על ביטול כתב האישום מחמת אכיפה בררנית.

5. במענה לטענת ב"כ הנאשם השיב ב"כ המאשימה, עו"ד יעקב שטרנברג, כי כדי לברר את טענות ההגנה יש לשמוע את העדים ולבחון את הראיות בתיק. כמו כן, באשר לטענה לפיה המתלוננת תקפה את הנאשם וגרמה לשריטה בידו, הרי שמחומר הראיות בתיק עולה כי המתלוננת פעלה מתוך הגנה עצמית עת הותקפה על ידי הנאשם במהלך האירוע המתואר בכתב האישום. באשר לטענה לפיה המתלוננת תקפה את הנאשם במועד נוסף, הרי שמחומר הראיות עולה כי מדובר על אירוע מינורי במועד שאינו ידוע בו סירב הנאשם לצאת מביתה והיא דחפה אותו כדי להוציאו מביתה, וכי ככל הנראה פעלה כדין על פי סעיף 18 לחוק המקרקעין. לפיכך עתר ב"כ המאשימה לדחות את הטענה ולחלופין להכריע בה לאחר שמיעת הראיות בתיק.

6. על תגובת ב"כ המאשימה, השיב ב"כ הנאשם כי הנאשם הוכה על ידי המתלוננת, בביתה ברמת גן, באמצעות כפכפים וחגורה וכן כי באירוע המתואר בכתב האישום היא נשכה אותו ושרטה אותו בידו. החוקרת ציינה כי היא רואה את סימני השריטה ואולם לא תיעדה אותם. מדובר בשני אירועי אלימות של ממש בשני מועדים שונים ובשתי זירות שונות תוך גרימת חבלות באחד מהאירועים. המתלוננת אף נחקרה במשטרה באזהרה בגין אותם אירועים והודתה בביצועם. המתלוננת לא סיפרה על האירועים הללו שעה שמסרה את תלונתה אלא רק כאשר נחקרה עליהם כחשודה. הטענה כי מדובר "באירוע מינורי במועד לא ידוע" אינה יכולה להצדיק את התנהלות המאשימה שכן רבים הם כתבי האישום המוגשים על אירועים דומים גם בהיעדר ידיעת המאשימה לגבי המועד הרלוונטי המדויק בו התרחשו. בנוסף, לטענת הנאשם בחקירתו הוא ביקש להוציא את המתלוננת מביתו, על כן גם לו צריכה לעמוד הגנה לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין. כמו כן המתלוננת אמרה מפורשות במשטרה כי היא אינה חוששת מהנאשם ואינה מעוניינת במעורבות המשטרה וביקשה לסגור את התיק. לפיכך עתר ב"כ הנאשם להורות על ביטול כתב האישום.

7. יצוין כי תיק החקירה במלואו הוגש בהסכמת הצדדים לצורך החלטה בטענה.

   דיון

8. אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. העובדה כי פלוני הועמד לדין ואלמוני לא הועמד לדין, אינה מוכיחה בהכרח כי מדובר באכיפה בררנית. אמנם, הגישה הנוהגת במשפט הישראלי ביחס לעילת ההפליה אינה מחייבת הוכחת מניע פסול, אלא מסתפקת בהוכחת תוצאה מפלה (ראו דברי כב' השופטת דפנה ברק-ארז בע"פ 8511/11 סלכגי נ' מדינת ישראל (פסקה 21) (12.8.12), ואולם על הנאשם להוכיח כי הרשות הבחינה בין פלוני שהועמד לדין לבין אלמוני שלא הועמד לדין, כאשר אין טעם טוב להבחין ביניהם, ובאופן שבו ההבחנה אינה מתיישבת עם החובות המוטלות על הרשות. כידוע, לרשות המנהלית עומדת חזקת התקינות המנהלית, שלפיה מוחזקת היא כמי שפעלה כדין, כל עוד לא הוכח אחרת. על מנת להפריך חזקה זו, על הנאשם הטוען לאכיפה בררנית לנסות לסותרהּ ולהוכיח כי בוצעה לכאורה הבחנה לא ראויה בין מי שנתוניהם הרלוונטיים שווים. משעה שהוצג בסיס ראייתי כאמור, מתערערת חזקת התקינות והנטל יעבור אל כתפי הרשות המנהלית, אשר תתבקש להוכיח כי האכיפה התבססה על שיקולים עניינים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטתה (ראו דברי כב' השופט עוזי פוגלמן בע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ (פסקה 38) (10.9.13).