"ש 8244-02-16 ש' נ' ' מדינת ישראל

לפני בקשה לביטול איסור שימוש מנהלי ברכב.

1.נגד בנה של המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגת רכב בשכרות מכוח סירוב להיבדק. במקביל, הוצא לרכב בו בוצעה העבירה – הרשום על שם המבקשת והמוחזק, כנטען בפועל על ידי בעלה ( להלן: "הבעל") – צו איסור שימוש מנהלי ל-30 יום.

2.הטיעון העיקרי שאותו מעלים המבקשת והבעל הוא כי הרכב נחוץ בשל מצבה הרפואי של המבקשת. המבקשת עברה הליך השתלת מח עצם. היא מאושפזת בבית החולים ובעלה נוהג מדי יום לסעוד אותה ולטפל בה לאחר שעות עבודתו. לטענת הבעל, שעת סיום הטיפול היא לאחר שעות הפעילות של התחבורה הציבורית ועל כן הוא אינו יכול לסמוך על תחבורה ציבורית כחלופה לרכב. הבעל מוסיף וטוען כי הזהיר את בנו לא לשתות אלכוהול ולנהוג ברכב.

3. המשיבה מתנגדת לבקשה משלושה טעמים: ראשית, מדברי בנה של המבקשת בשימוע שנערך לו עולה כי הרכב משמש את הבן אך רשום על שם המבקשת על מנת לקבל תו נכה. המבקשת עצמה נעדרת רישיון נהיגה ועל כך אין חולק. שנית, סעיף 57 לפקודת התעבורה מעניק מעמד לצורך הגשת בקשה לביטול או קיצור צו איסור שימוש מנהלי לבעל הרכב או לנהג בפועל. הבעל, טוען ב"כ המשיבה, אינו בעלים רשום של הרכב ואינו הנהג בפועל ועל כן הוא נעדר מעמד חוקי להגיש בקשה זו. שלישית, נטען כי הבעל יכול לעשות שימוש בכלי רכב אחרים על מנת לבקר את המבקשת ולסעוד אותה.

4.להשלמת התמונה אציין כי בתום הדיון נערך בירור שהעלה כי על שם הבעל רשום כלי רכב אחר, במשותף עם כלתו אולם ב"כ המבקשת הבהירה כי הרכב משמש את כלתו של הבעל שאינה מתגוררת בסמוך לו והסיבה לכך שהרישום הוא כפי שהוא נעוצה בכך שהבעל מימן למעשה את רכישת הרכב. אקדים ואומר כי אין בדעתי להעניק משקל של ממש לקיומו או היעדרו של רכב נוסף לרשות הבעל או המבקשת מן הטעמים שיפורטו להלן המייתרים צורך להכריע בעניין.

דיון והכרעה

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה. אלה הטעמים להחלטתי.

6.סעיף 57ב לפקודת התעבורה מאפשר לשניים להגיש בקשה לביטול צו איסור שימוש מנהלי ברכב: בעלי הרכב והנהג שקיבל את ההודעה. אין חולק כי המבקשת היא בעליו הרשום של הרכב נשוא הדיון. ב"כ המבקשת אף הגדירה את הבעל כמשתמש או המחזיק בפועל ברכב ולא כבעלים, ולא בכדי. כך או כך, לא נטען ולא הוכח כי הבעל הוא בעליו של הרכב הנדון. ממילא לא נטען ולא הוכח כי הבקשה מוגשת בשמו של "הנהג שקיבל את ההודעה" היינו בנה של המבקשת. כיוון שהדין קובע מיהו הזכאי להגיש בקשה זו – ואין חולק כאמור כי הבעל איננו מנוי בחוג הזכאים להגשת הבקשה – אין בידי לקבל את הבקשה בשל היעדר "זכות עמידה" לבעל בהליך זה.

7.מעבר להיבט הפורמלי של "זכות העמידה" על פי דין, קיים גם היבט מהותי בשלו ראיתי לדחות את הבקשה. סעיף 57ב לפקודת התעבורה קובע כי בית המשפט יבטל את צו איסור השימוש המנהלי אם נוכח לראות כי הרכב נלקח מבעליו ללא ידיעתו או הסכמתו או כי מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב והאחרון עשה "כל שביכולתו" על מנת למנוע את העבירה שנעברה באמצעות הרכב. אין כל טענה, וודאי לא ראיה, לכך כי בנה של המבקשת קיבל לידיו את הרכב שלא בידיעתה או הסכמתה של המבקשת, בעלת הרכב, או שלא בהסכמת ובידיעת הבעל. אין גם טענה כי המבקשת עשתה דבר מה על מנת למנוע את ביצוע העבירה. הבעל, כאמור, איננו בעל הרכב ועל כן פעולותיו לכאורה למניעת העבירה אינן מעלות או מורידות. ואולם אפילו אתייחס, לצורך הדיון, אל הבעל כבעליו של הרכב לצורכי סעיף 57ב לפקודת התעבורה, עדיין איתן אני בדעתי כי אין לראות בבעל כמי שעשה "כל שביכולתו" על מנת למנוע את העבירה. הטעם למסקנה זו הוא בשניים אלה: ראשית, בסעיף 6 לתצהיר מציין הבעל כי מסר את הרכב לבנו על מנת שיסע לבקר את המבקשת בבית החולים. לדבריו "לא היה לי מושג כי הוא יוצא לבלות לאחר מכן עם הרכב". והנה, חרף היעדר כל מושג או חשד כי בנה של המבקשת יעשה שימוש ברכב למטרות החורגות מביקור תמים בבית החולים מצא הבעל להבהיר בגדר סעיף 7 לתצהיר כי הזהיר את בנו גם ביום 19.2. "שעליו לנהוג כחוק והנני אוסר עליו לבצע כל עבירה ברכב, כולל נהיגה בשכרות". לא ברור לי כיצד עלה בדעתו של הבעל להזהיר באופן ספציפי את בנו מפני ביצוע עבירה של נהיגת רכב בשכרות, כאשר לשיטתו, מסר את הרכב לצורך נסיעה לבית החולים בנסיבות בהן "לא היה לי כל מושג שהוא יוצא לבלות לאחר מכן עם הרכב".

שנית, והוא עיקר, אני בדעה כי האזהרה אותה הזהיר הבעל, לשיטתו, את הבן לפני מסירת מפתחות הרכב, היא אזהרה כללית שאינה מוציאה את הבעל ידי חובתו לעשות "כל ביכולתו" למנוע את ביצוע העבירה. כיצד? הבעל מציין בתצהיר כי הזהיר את בנו "שעליו לנהוג כחוק והנני אוסר עליו לבצע כל עבירה ברכב, כולל נהיגה בשכרות" (סע' 7 לתצהיר הבעל). ברע"פ 1286/11 ‏ ‏ יעקב אמברם נ' מדינת ישראל (16.10.12) קבע בית המשפט כי " המבקש הזהיר את בנו " שימנע מלעבור כל עבירה ושינהג כחוק". זוהי אזהרה כללית שתוכנה ביחס לעבירת השכרות אינו ברור. העובדה שהמבקש לא הביא את בנו להעיד, מקשה לקבוע ממצאים ברורים בעניין. אכן אין חובה להעיד את הבן, אך החסר הראייתי בנדון מקשה לקבוע מה טיבה של אותה אזהרה." באותו עניין דחה בית המשפט העליון את הטענה לפיה באזהרה כללית יצא בעל הרכב ידי חובתו לעשות "כל ביכולתו" למנוע את ביצוע העבירה. זהו גם הדין במקרה שלפנינו, בשינויים המחויבים. האזהרה שהזהיר הבעל את בנו נראית אזהרה כללית שתוכנה לא ברור. גם הבן, הנהג בעת העבירה לכאורה, לא הובא להעיד ולשפוך אור על טיבה וטבעה של האזהרה שקיבל לכאורה מן הבעל. נוכח הפסיקה שצוטטה לעיל, ברי באזהרה כללית וסתמית של הנהג אין די על מנת לצאת ידי חובת עשיית "כל ביכולתו" לפי סעיף 57 ב לפקודת התעבורה.