ד' נ' ר' ואח'

התובעת הגישה תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שאירע לה לאחר שקיבלה בעיטה מסוס במהלך טיול רכיבה על סוסים, שלטענתה ארגן הנתבע 1.

לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, כשלושה חודשים לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות, הגישה התובעת בקשה לדחיית התביעה ללא חיוב בהוצאות.

לטענתה, לאחר שקילת מלוא העובדות בתיק, החליטה לא להמשיך בתביעתה.

הנתבעת 2 מבקשת לחייב את התובעת בהוצאות, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט.

הנתבע 1 מבקש לחייב את התובעת בהוצאות ריאליות בסך 17,320 ₪ המורכבות משכר טרחת עורך דין אותו שילם הנתבע עד כה בסך 15,320 ₪ ומחצית שכר המומחה הרפואי בסך 2,000 ₪.

הנתבע 1 מדגיש בטיעוניו, כי מלכתחילה לא היתה לתובעת כל עילת תביעה נגדו, שכן פציעתה אירעה במסגרת קבוצה שהנתבע לא היה מדריך בה ולא מארגן הטיול, ואילו התובעת עצמה היתה מדריכת רכיבה מנוסה אשר רכבה עם חבריה באותו טיול.

הנתבעת 2 אף היא טענה, מלכתחילה, כי אין כלל פינת חי או חוות סוסים בבעלותה.

לאחר הגשת תצהירי התובעת, בעקבות דחיית בקשתה לזמן עד נוסף מטעמה, הגישה התובעת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה תוך חיובה בתשלום סך של 3,510 ₪ לכל אחת מהנתבעות. לטענתה, יש בכך כדי לכסות על הוצאות הנתבעים ואין לחייבה בהוצאות נוספות.

עוד בקדם המשפט חזרו הנתבעות על טענותיהן, כפי שעלו בכתבי ההגנה, בדבר העדר אחריות, לטענתן.

למרות זאת, ואף שהתובעת ביקשה ארכות רבות לצורך איסוף מסמכים, ואיחרה בהגשת תצהירי העדות הראשית מטעמה, ביקשה להפסיק את התביעה רק לאחר הגשת תצהירים מטעם הנתבעות, דבר שהגדיל את הוצאות הנתבעות.

לפיכך, לא ניתן להורות על דחיית התביעה, ללא חיוב התובעת בהוצאות.

בקביעת סכום ההוצאות הבאתי בחשבון את נטיית הפסיקה לחייב בהוצאות ריאליות מחד גיסא, ומאידך גיסא את העובדה שהתובעת בכל זאת נמנעה מלנהל את ההליך עד תומו, ובכך חסכה מזמנו של בית המשפט ומזמנם של הצדדים, ומנעה הוצאות נוספות לנתבעים. לפיכך, הסכום שנפסק נמוך משמעותית מהסכום שהיה נפסק לו היתה התביעה מתבררת עד תומה ונדחית.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הנ"ל, החלטתי לחייב את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים שכר טרחת עורך דין והוצאות בסכום כולל של 4,500 ₪.