סע"ש 49137-01-13 פטריק-יוסף אמסלם נ' מדינת ישראל - משרד החינוך התרבות והספורט

1.פס"ד זה עוסק בתביעת התובע כנגד החלטת הגף להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל שליד משרד החינוך (להלן: "הגף להערכת תארים", או "הגף"), לשלול ממנו את אישור השקילות שקיבל לתואר שני במנהל עסקים בשנת 2000 בעקבות לימודיו בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת לטביה (לאחר שהגיש את עבודת הגמר בשנת 1999), עניין שיש לו השלכות על זכויותיו במשטרת ישראל בה הוא משרת.

2.ההליך בבית הדין החל כצו מניעה זמני שהגיש המבקש כנגד ההחלטה על שלילת השקילות, ואף קויים דיון ונשמעה עדותו ב-20/5/13 . בסופו של דבר הוסכם כי התובע יגיש השגה על החלטת הוועדה, ולאחר מכן כי תיק זה ידון יחד עם התביעה העיקרית.

3.מאחר שנציגי הציבור שישבו בתיק חדלו לשמש כנציגי ציבור לפני למעלה מחצי שנה, ביקש בית הדין את עמדת הצדדים לכך שפסה"ד יינתן בדן יחיד. בית הדין פנה לצדדים בשאלה האם יסכימו כי פסה"ד יינתן בדן יחיד. בהחלטה מיום 16/8/15 הודיע בית הדין כי בהיעדר הודעה אחרת יסיק כי הצדדים מסכימים לדן יחיד.. ומשלא התקבלה התנגדות הודע לצדדים בהחלטה מיום 29/9/15, כי פסה"ד יינתן בדן יחיד.

4.יוער בבית הדין התבררו כ-300 תביעות אחרות העניין "פרשת לטביה" חלקן אף נדחו. יחד עם זאת עניינו של התובע לא אוחד עם התיקים האחרים בעיקר לאור העובדה שלא היה מדובר במי שביקש שקילות ונדחה (כפי שהיה במקרים אחרים), אלא במי שקיבל החלטה על אישור השקילות, ולאחר מס' שנים נשללה שקילותו .

5.העובדות הרלבנטיות לענייננו בתיק זה:

• התובע  משרת במשטרת ישראל כקצין כושר מבצעי מחוזי בדרגת רפ"ק , ובעל תואר ראשון של האוניברסיטה העברית בקרימינולוגיה והיסטוריה של עם ישראל. התובע סיים את לימודיו לתואר שני במנהל עסקים בשלוחת לטביה בישראל ביום 9/12/99 (בטרם "התפוצצה" פרשת לטביה), וב-27/2/100 קיבל ממשרד החינוך אישור שקילות (ללא ראיון אישי).

• במהלך בדיקות שנערכו בנתבעת 1 בפרשת לטביה , מצאה נתבעת 1 (להלן גם: הנתבעת) עבודת גמר זהה או דומה מאוד לזו שהגיש התובע בשעתו לצורך סיום הלימודים וקבלת התואר.

• לאור זאת, הוזמן התובע לשימוע (ראיון) בטרם שלילת השקילות. בראיון זה לא עמד התובע בדרישות המראיינים, והשקילות נשללה ממנו.

  6.להלן פירוט העובדות הכלליות לכלל התובעים שעניינם נדון בבית הדין אצל כב' הנשיאה (כתוארה אז, דיתה פרוז'ינין תע"א 2999/09 ראובן בוחבוט – משרד החינוך – דברים שרלבנטיים גם לענייננו (אף שכאמור, תיק זה לא אוחד עם התיקים האחרים שהתבררו בפניה):

  "א.בשנת 1996 הוקמה בישראל שלוחה של אוניברסיטת לטביה, אפשרה לימודים לקבלת תואר אקדמי באוניברסיטת לטביה בשיטת למידה מרחוק.

  ב.הנתבע 1 (להלן – הגף) מעניק לבעלי תארים אקדמאיים מחו"ל "אישורי שקילות" על פיהם התארים שניתנו על ידי מוסדות אקדמאיים בחו"ל (בענייננו - אוניברסיטת לטביה בישראל) שקולים לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דירוג שכר והטבות אחרות של העובדים בשירות המדינה, לרבות אנשי צה"ל, משטרה ושב"ס.

  ג.במהלך שנת 2001 החלו חקירות משטרה בעקבות חשד כי התואר האקדמי הוענק לבוגרי השלוחה שלא כדין. בשל כך הוחלט להקפיא את מתן אישורי השקילות לבוגרי אוניברסיטת לטביה עד לסיום החקירה. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ (עליון) 4512/02 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר ו-8 אח' נ' משרד החינוך הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל ואח'). בפסק הדין שניתן ביום 26.8.2002 נפסק כי על המדינה לקבל החלטה באשר לאופן התנהלותה בהיבט המנהלי ובמישור יחסי העבודה בכל הבקשות התלויות ועומדות למתן אישורי שקילות לתארים מאוניברסיטת לטביה, עד ליום 1.10.02.

  ד.בינתיים הוגשו כתבי אישום נגד מספר גורמים באוניברסיטת לטביה וכן נגד עובדי ציבור שקיבלו תארים מאוניברסיטת לטביה, ובעקבות זאת החליטה המדינה, ביום 20.3.03, שלא להכיר באופן גורף בתארים שניתנו על ידי אוניברסיטה זו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוקה כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.

  ה.בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – בג"צ בן שמעון). שם נפסק כי הליכי הבדיקה שבהם נקטה המדינה מתנהלים באופן ראוי וכי העותרים לא הצביעו על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של הליכים אלה. עוד נפסק כי ככלל בית המשפט אינו מתערב בשיקול הדעת שהפעילה המדינה לגבי כל בקשה ובקשה, כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענה כי על המדינה לערוך לעותרים ראיון חוזר, וכי אין כל פגם בכך שהמדינה כללה בראיונות שאלות לגבי חומר הלימודים.