פש"ר 51345-07-15 מ' נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח'

1.לפני בקשת המבקשת – הגב' ס' ד' , לקציבת מזונות שתי בנותיהם הקטינות שלה ושל המשיב 1 (להלן: "החייב"), האחת כבת 15.5 והשנייה כבת 13.5, וזאת בהתאם להוראות סעיף 128(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם 1980 (להלן: "הפקודה").

2.לחייב ניתן צו כינוס על נכסיו ביום 23.8.15.

3.ביום 11.10.2004 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה, המאשר את הסכם הגירושין אשר נכרת בין החייב למבקשת, מיום 10.7.04, במסגרתו הוסכם כי החייב ישלם סך כולל של 2,500 ₪ למזונות בנותיו (1,250 ש"ח לכל קטינה).

4.המבקשת הגישה בקשתה לקציבת מזונות ביום 22.12.15 ובה היא מבקשת להעמיד את סכום המזונות שייקצב על הסך שנקבע בהסכם הגירושין ואושר על ידי בית הדין הרבני.

המבקשת לא פירטה ולא צירפה אסמכתאות כלשהן, לגבי הכנסותיה והוצאותיה, או צרכיהן המיוחדים של הקטינות, ככל שאלה קיימים, ומשכך לא ניתן להתחקות אחר יכולותיה הכלכליות.

5. החייב עובד בחברת "אסרף את בטחון" החל מחודש מאי 2015 ומשתכר סך של 4,800 ₪ נטו לחודש.

החייב משלם לקופת פשיטת הרגל סכום חודשי בהיקף של 400 ₪.

החייב מתגורר בבית אמו, ולשיטתו אינו משלם לה דמי שכירות, למעט עזרה מדי פעם "בכמה מאות שקלים".

לטענת החייב בחקירתו, הוא משלם סך נוסף של 1,500 ₪ לחודש, לאשתו השנייה, אולם מאחר ולא הוגשה על ידה בקשה לקציבת מזונות, הובהר לחייב בחקירתו, ע"י המנהל המיוחד, כי כל עוד לא תוגש בקשה מתאימה, אין להמשיך ולשלם דמי מזונות אלו.

מתגובת המנהל המיוחד, מהדו"ח הכלכלי שהוגש ע"י החייב לחודשים ספטמבר – אוקטובר 2015, עולה כי הוצאותיו הכלכליות של החייב הן בסך של כ- 3,500 ₪ לחודש.

החייב מסכים להעמיד את חיובו ע"ס של 1,250 ₪ ביחס לכל אחת מהקטינות, ובסה"כ ע"ס של 2,500 ₪.

6.המנהל המיוחד סבור כי יש להעמיד את חיובו של החייב במזונות בנותיו הקטינות על סך של 2,000 ₪ (1,000 ₪ לכל אחת מהקטינות).

7.למבקשת ניתנה האפשרות ליתן תשובתה לעמדת המנהל המיוחד, אולם היא לא עשתה כן.

8.סע' 128 (א) לפקודת פשיטת הרגל קובע:

"לפי בקשתו של אדם שמגיעים לו מפושט הרגל על פי פסק דין מזונות שזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, רשאי בית המשפט להקציב לאותו אדם מזמן לזמן מתוך נכסי פושט הרגל או מתוך הכנסותיו סכומי כסף שימצא לנכון."

לפי סעיף 128 (ב) לפקודה, הקצבה לפי סעיף קטן א דינה כדין תשלום על פי פסק הדין (בע"מ 3897/11 פלוני נ' פלונית (2011)).

בפש"ר (ת"א) 1831/00 פלונית נ' פלונית (2004) הובהר כי -