ת"א 177-02-15 פרייז נ' צור שקד

אני מתבקש על ידי התובע לעיון חוזר בהחלטתי מיום 11.1.16 בעניין מינוי מומחה מטעם בית המשפט, במסגרתה החלטתי כי היבט זה ייבחן לאחר שמיעת ראיות הצדדים.

התובע, רופא וטרינרי, טיפל בחתולתה של הנתבעת והגיש תביעה כספית כנגדה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה -1965, בעתירה לחייבה בתשלום סכום של 100,000 ₪.

ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית והתובע הסתפק בהגשת תצהיר מטעמו. הנתבעת, מצדה, הגישה תצהירים מטעמה ומטעם עד נוסף וכן חוות דעת שבמומחיות מאת רופא וטרינרי.

במהלך דיון שנערך לאחר הגשת ראיות הצדדים, ניתנה החלטה לפיה בדעתי לבחון מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום הווטרינריה הכירורגית. ביקשתי את הצדדים לבחון אפשרות להציג שמות של מומחים פוטנציאלים בתחום.

לאחר הדיון, הציע התובע שמות מומחים כאמור, בעוד הנתבעת הביעה התנגדותה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, מהטעם שמלפני בית המשפט מצויה רק חוות דעת אחת שבמומחיות מטעמה, בעוד התובע לא מצא לנכון לצרף חוות דעת מטעמו לראיותיו. גם אם ימונה מומחה חרף התנגדותה, ביקשה הנתבעת כי יצהיר שאינו מצוי בקשר עם התובע וכן לשמור על זכותה לזמנו לחקירה. הוצעו שמות של שלושה מומחים גם מטעם הנתבעת.

ביום 11.1.16, ניתנה החלטתי מושא בקשה זו לפיה: "לנוכח עמדות הצדדים אשהה הידרשותי לבחינת מומחה מטעמי לאחר שמיעת ראיות הצדדים וככל שיעלה בכך הצורך...".

בנסיבות אלו, הוגשה הבקשה. נטען כי הנתבעת נתנה הסכמתה במעמד הדיון למינוי מומחה מטעם בית המשפט וכי טענות התנגדותה למינוי מומחה שכזה כפי שנשמעות כעת, לא הועלו קודם לכן. התובע בסברה כי הנתבעת פועלת בזו הדרך על מנת להסיט את הדיון מן העיקר כי מינוי מומחה מטעם בית המשפט יסייע בקבלת דעה אובייקטיבית שבמומחיות, שתהא מכרעת.

לחילופין, ביקש התובע לאפשר לו להגיש חוות דעת מטעמו. נטען ביבושת כי מאז הגשת כתב ההגנה, קמו לנתבעת טענות נוספות חדשות שנולדו עם הגשת התגובה וכי בעת הגשת התביעה, סבר התובע כי די בתצהיר מטעמו, כווטרינר, בשאלת הפרוצדורה הרפואית ובעניינים שברפואה מושא התביעה. מבלי שהדבר יתפרש כהמעטה ממקצועיותו, עותר התובע כי יתאפשר לו לספק אסמכתה נוספת מטעם מומחה אובייקטיבי (ר' סעיפים 7 ו- 8 לבקשה).

הנתבעת התנגדה לבקשה והבהירה כי מעולם לא נתנה הסכמתה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, תוך הפניה לפרוטוקול הדיון כי בית המשפט העלה בפני הצדדים את רצונו לבחון מינוי מומחה מטעמו וביקש את תגובתם. הנתבעת שבה וטענה כי התובע בחר, ביודעין, להימנע מהגשת חוות דעת מומחה מטעמו וכעת, כשראה שהנתבעת השכילה לעשות זאת, הוא מבקש לבצע מקצה שיפורים בראיותיו ואין לתת לכך יד. עוד נטען כי התובע לא עשה שימוש בסמכות שניתנה לו על פי תקנה 128 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") כדי הגשת חוות דעת מטעמו במועד הקבוע, לאחר שביקש לחלוק על מסקנות חוות דעת מומחה הנתבעת.