עמ"נ 39980-12-15

המערער הגיש היום ערעור מינהלי על פסק דינו של בית הדין לעררים מיום 3.11.15, בו נדחה ערר שהגיש המערער על החלטת יו"ר הוועדה המייעצת לשר הפנים לפי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל), מיום 15.4.15. יו"ר הוועדה המייעצת דחתה על הסף את בקשת המערער להסדרת מעמדו של מר דניס קראון, אזרח הפיליפינים (להלן – המטפל), בדרך של מתן רישיון לישיבת ביקור בישראל לצורך טיפול במערער. בפסק דינו הורה בית הדין על יציאת המטפל מן הארץ תוך 60 יום, וזאת כדי לאפשר למערער למצוא מטפל חוקי, ובהתחשב במצבו הייחודי של המערער וקיומו של קושי אובייקטיבי במציאת מטפל מתאים עבורו. בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית הדין.

לאחר עיון בכתב הערעור מצאתי כי אין בו לגלות עילה להתערבות בית המשפט בפסק הדין של בית הדין. לפיכך ראיתי לדחות את הערעור על הסף, וממילא גם את הבקשה לעיכוב ביצוע. לעניין זה יצוין כי תקנה 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן – תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין)), מורה לעניין ערעור מינהלי כי "הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחויבים..." (ההדגשה הוספה). סבורני כי אחד משינויים מחויבים אלה הוא קיומה של סמכות בידי בית המשפט לדחות על הסף ערעור מינהלי שעל פניו אינו מגלה עילה. סמכות דומה מוקנית לבית הדין לעררים, כאמור בתקנה 10(1) לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), תשע"ד-2014, לפיה בית הדין רשאי לדחות ערר על הסף אם מצא "שעל פני הדברים הערר אינו מגלה עילה להתערבות בית הדין". הוראה זו נמשכת אחר הוראת סעיף 13כז לחוק הכניסה לישראל, לפיה "בית הדין לעררים ידון בערר בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית משפט לעניינים מינהליים, בעתירה מינהלית"; והרי לבית המשפט לעניינים מינהליים הדן בעתירה מינהלית מוקנית סמכות לדחות עתירה על הסף בשל העדר עילה (תקנה 7(א)(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין)). בהינתן שבמסגרת ערעור מינהלי מוקנות לבית המשפט כל הסמכויות של בית הדין המינהלי (תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, החלה כאמור בתקנה 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין)), ממילא בידי בית המשפט לדחות על הסף ערעור על החלטת בית הדין מהטעם שעל פני הדברים אין בערעור כדי לגלות עילה להתערבות באותה החלטה. לא עוד, אלא שאפילו לעניין ערעור אזרחי הובעה בפסיקה דעה כי חובתו של בית המשפט לקיים אך "דיון בערעור שיש בו אפילו לכאורה שמץ של עילה... כשהוא 'מנופה' מטענות טרומיות. דוגמה לטענות כאלה: שהערעור הוגש באיחור או שהוגש ללא נטילת רשות אך גם טענות סף אחרות, המצדיקות את מחיקתו מהטעם שעל פניו אין בו ממש, משום שהוא חסר עילה שבדין..." (השופט ש' לוין ברע"א 5007/92 לוין נ' ארנס, פ"ד מח(1) 653, 658).

לגוף העניין, המטפל שהעסקתו מתבקשת על ידי המערער כעובד זר בענף הסיעוד, עבד בישראל במשך עשר שנים (משנת 2002 ועד לשנת 2012) ברישיון עבודה בענף זה. ביום 20.11.13 הוגשה בקשה להעסקתו אצל מטופל חדש (מר טוביה ליפשיץ ז"ל). מאחר שהמטפל מיצה אותה עת את התקופה המרבית (בת חמש שנים) להארכת רישיון עבודה של עובד זר בענף הסיעוד, הקבועה בסעיף 3א(א) לחוק הכניסה לישראל; ומאחר שלא היה מדובר בהארכת הרישיון "לשם המשך העסקתו של העובד הזר במתן טיפול סיעודי לאותו מטופל" כאמור בסעיף 3א(ב) לחוק – הדרך היחידה למתן רישיון למטפל לשם העסקתו אצל מר ליפשיץ ז"ל הייתה באמצעות סעיף 3א(ב1) לחוק, המסמיך את שר הפנים, לאחר התייעצות עם הוועדה המייעצת, "להאריך את הרישיון לשם המשך העסקתו של עובד זר במתן טיפול סיעודי למטופל גם אם לא מתקיים האמור בסעיף קטן (ב)(1), מטעמים הומניטריים מיוחדים". ואכן, הבקשה למתן רישיון עבודה למטפל לצורך העסקתו אצל מר ליפשיץ ז"ל, הוגשה לפי סעיף 3א(ב1) לחוק, נומקה בטעמים הומניטריים מיוחדים, ונדונה על ידי הוועדה המייעצת.

לאחר שמר ליפשיץ ז"ל נפטר ביום 23.12.14, החל המטפל (בחודש ינואר 2015) לעבוד אצל המערער, החולה בניוון שרירים ומתנייד באמצעות כיסא גלגלים. משהוגשה (ביום 15.4.15) הבקשה להעסקת המטפל אצל המערער, החליטה יו"ר הוועדה המייעצת לדחות את הבקשה על הסף, משום שסעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל מגביל מתן רישיון עבודה למטפל סיעודי לפי סעיף זה, כדלקמן: "ובלבד שלא יוארך לעובד זר מסוים רישיון כאמור אלא לטיפול במטופל אחד". מאחר שהמערער הוא המטופל השני אשר לצורך הטיפול בו מתבקשת הארכת רישיון העבודה של המטפל על פי סעיף 3א(ב1) לחוק – לאחר שההארכה הראשונה על פי סעיף זה התבקשה לצורך הטיפול במר ליפשיץ ז"ל – ממילא אין לשר הפנים ולוועדה המייעצת סמכות ליתן את הרישיון המתבקש.

קביעה זאת של יו"ר הוועדה המייעצת אושרה בפסק הדין של בית הדין לעררים. בית הדין קבע כי מאחר שלפנינו מחסום של חוסר סמכות שר הפנים להיעתר לבקשת המערער, הרי ש"אין בקשר טיפולי טוב ואף מצוין אותו רוצים להמשיך ולקיים שני הצדדים, ואף אם קיים קושי של ממש למצוא מטפל חוקי עבור העורר, כדי להתגבר על הוראותיו המפורשות של החוק".

בערעור המינהלי שהוגש היום, המערער אינו חולק על כך שסעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל קובע מחסום של חוסר סמכות לאישור בקשתו. אלא שלטענתו, קיימים ערכים אחרים וחשובים יותר, המתגברים על הוראת סעיף 3א(ב1)(1). ערכים אלה הם עקרון טובת החולה, כבוד האדם, סמכותו הטבועה של בית המשפט, עקרונות הצדק של המשפט העברי, ושיקולים הומניטאריים כלליים נוכח פיקוח הנפש בו מצוי המערער, השוהה במהלך ימי השבוע בישיבה תורנית וזקוק למטפל שישהה עמו בפנימייה אשר בישיבה. לדברי המערער, עד שהחל המטפל הנוכחי בעבודתו אצלו, הוא סבל מתחלופה גדולה של מטפלים אשר לא הצליחו או סרבו לטפל בו וזנחו אותו לאחר תקופה קצרה. לא עוד אלא שמטפלים אלה התעללו בו פיזית, ובכך הסבו לו טראומה נפשית אשר הצריכה אותו לקבל טיפול פסיכיאטרי. המטפל הנוכחי הוא היחידי לאחר סדרת המטפלים הכושלים, שהצליח לטפח יחסי אמון עם המערער ולטפל בו באופן מסור. למרות שעובדות אלה הוכחו בפני הוועדה המייעצת ובפני בית הדין לעררים באמצעות מסמכים רפואיים מאת האחות והפסיכיאטר המטפלים במערער, ולמרות שלאחרונה חלה התדרדרות נוספת במצבו הרפואי של המערער, התעלם בית הדין מחיוניות המשך העסקת המטפל לשלומו הפיזי והנפשי, וסירב לאפשר את המשך העסקתו דרך קבע, או לפחות למשך "תקופת צינון" ארוכה עד שהמערער ישוב לאיזון נפשי טרם החלפת המטפל הנוכחי במטפל אחר.

דא עקא, שמול טענות אלה של המערער ניצבת הוראת חוק מפורשת האוסרת על שר הפנים – וממילא גם על הוועדה המייעצת לשר – להאריך מטעמים הומניטריים מיוחדים רישיון עבודה למטפל סיעודי שכבר קיבל פעם אחת הארכה של הרישיון, על פי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, לצורך טיפול במטופל סיעודי אחר. מאחר שמדובר במחסום של חוסר סמכות, ומאחר ששר הפנים – וכמותו בית הדין לעררים ובית המשפט לעניינים מינהליים – מחויבים בציות לחוק, לא ניתן לבוא בשמם של טעמים הומניטריים מיוחדים ולדרוש מכוחם של טעמים אלו התערבות של בית הדין או של בית המשפט בסירובו של שר הפנים לפעול בניגוד לחוק.

לפיכך הערעור נדחה על הסף, ועמו הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה לערעור, לא ייעשה צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.