עת"מ 9552-03-14 מ' נ' ראש אגף השיקום ואח'

1.עתירה כנגד החלטת המשיב מיום 14.11.2011 (להלן: "ההחלטה השנייה") שלא לתת לעותר את הסיוע בסך 100,000 ₪ לרכישת משרד עבור עסקו, כפי שהוחלט ע"י ועדת קרנות ועזבונות (להלן: "הוועדה")

ביום 9.11.2010 (להלן: "ההחלטה הראשונה"). העותר מבקש מביהמ"ש בעתירתו צו שיורה למשיב לקיים את ההחלטה הראשונה.

עיקרי העובדות

2.העותר הינו נכה צה"ל בשיעור 100% + (מיוחדת) כתוצאה מפציעתו בשנת 1982 במלחמת שלום הגליל. העותר שוקם בהצלחה, והוא מנהל עסק עצמאי של סוכנות ביטוח למעלה מ-20 שנה.

ביום 28.10.2009 פנה העותר למשיב לשם קבלת סיוע בסך 200,000 ₪, לרכישת משרד עבור סוכנות הביטוח שלו, שעד אותה העת נוהל ממשרד שכור.

ביום 25.1.2010 ערך המשיב בדיקה של היכולת הכלכלית של העותר לצורך מימוש זכאותו לסיוע המבוקש. ביום 17.5.2010 ביקש העותר כי בקשתו תיבחן בוועדת למ"ד (=וועדת לפנים משורת הדין, המכונה גם "וועדת חריגים"). ביום 6.6.2010 המליצה הוועדה המייעצת לוועדת למ"ד לוועדה זו לדחות את בקשת העותר. ביום 9.6.2010 הודיעה לעותר מנהלת מחוז ת"א באגף שיקום נכים על דחיית בקשתו. ביום 20.9.2010 התקיימה פגישה בין העותר לבין בעלי התפקידים הבאים: ראש אגף שיקום נכים, ד"ר עדו כץ- הרופא הראשי המוסמך וראש היחידה לשירותים רפואיים, רחל נתן- מנהלת מחוז שיקום נכים ת"א, וענבל פז- ראש היחידה לרווחה והטבות. בפגישה זו צויין כי בקשתו לסיוע נדחתה בוועדת חריגים מאחר שהוא נחשב לנכה משוקם, ומאחר שלא נמצאו נסיבות סוציו אקונומיות המצדיקות זאת. עוד צויין בפגישה כי גם אילו היה העותר נכה שאינו משוקם, והיה מבקש שיקום ראשוני בעסק, אזי הוא היה זכאי לפי הוראות אגף השיקום להלוואה בלבד ולא למענק, ובסך מירבי של 133,000 ₪ ולא 200,000 ₪ כפי שביקש. בסוף הפגישה סוכם, כי למרות שלפי ההוראות אין אפשרות לאשר לעותר את הסיוע המבוקש, ראש האגף "ינסה לבחון אפשרויות לסיוע בהתחשב בנסיבות שצוינו לעיל וזאת באופן חריג" (ההדגשה במקור, סיכום פגישה מיום 21.9.2010, נספח 7 לתגובת המשיב עתירה).

ביום 31.10.2010 פנה שוב העותר לראש אגף שיקום נכים וחזר על בקשתו. ביום 9.11.2010 החליטה הוועדה – "בהתחשב בנכותו ולהמשך שיקומו מאושר מענק בגובה 100,000 ₪ לסיוע בעסק". על ההחלטה חתומים: תא"ל (במיל') קותי מור – סמנכ"ל וראש אגף שיקום נכים, יצחקי יהודית – מערכת חשבונאות שיקום והנצחה, חנה פישביין – נציגת היחידה לשירותי שיקום (נספח א' לעתירה). על גבי מכתב העותר למשיב מיום 31.10.2010 (בו חזר על בקשתו) נכתבה תרשומת (נספח 8 לתגובת המשיב לעתירה) כנראה ע"י רחל נתן שקיבלה העתק ממכתב זה, בו נרשם – "ש' מ' עודכן שאושר לו מענק בסך 100,000 ₪ כנגד אישורים וקבלות על רכישת הנכס לעסק. רחל 18.11.10".

ביום 8.8.2011, כ-9 חודשים לאחר החלטת המשיב לאשר את הסיוע, המציא העותר מסמך ערבות של עסקת רכישת המשרד, ובו צויין כי הסכם המכר נחתם על ידו עוד ביום 7.7.2010. כלומר העותר רכש את המשרד 4 חודשים לפני ההחלטה הראשונה של הועדה שאישרה לעותר את מתן הסיוע לרכישה זו. ביום 14.11.2011, כשנה אחרי ההחלטה הראשונה של המשיב לאשר את הסיוע, הודיע המשיב לעותר, ע"י זאב וייסמן, סגן ראש האגף וראש היחידה הארצית לשירותי שיקום כי לא יוכל לתת לו הסיוע שהובטח לו שנה לפני כן (נספח ב' לעתירה, להלן: "ההחלטה השנייה"). זאת מאחר שמלכתחילה "המליצה" הוועדה (כלשון המכתב נספח ב') על סיוע בסך 100,000 ₪, בתנאי שקיים עזבון מיועד למטרות אלו. עוד צויין במכתב הנ"ל שמאחר שבדיעבד הסתבר למשיב שאין עזבון שמיועד למטרה המבוקשת, לפיכך בקשת העותר נדחית. במכתב גם נאמר שהסיוע המדובר הוא לפנים משורת הדין, מעבר לזכאות לפי החוק והתקנות, ולכן, כל עוד אין מקור מימון, לא ניתן לממש את ההחלטה.

יצויין שלתגובת המשיב לעתירה לא צורף תצהיר. בהחלטתי במהלך הדיון הראשון שהתקיים בעתירה, ביום 29.10.2014, אישרתי למשיב, לפנים משורת הדין, לצרף באיחור תצהיר לתגובתו לעתירה, תוך חיוב בהוצאות בסך 5,000 ₪. (עמ' 3 לפרוט', ש' 18-8).

עיקרי טענות הצדדים

3.לטענת העותר החלטת המשיב הראשונה היא בגדר הבטחה מנהלית המחייבת את המשיב באופן שאינו יכול להשתחרר ממנה. לטענתו העדים עובדי המשיב שנחקרו במהלך העתירה אישרו את גרסתו כי לרשות המשיב עזבונות כלליים, שלא יועדו ע"י מצוויהם לייעוד ספציפי, ולכן יש באפשרות המשיב לממן מהם את הסיוע שהובטח לו בסך 100,000 ₪.