תת"ע 626-04-14 מדינת ישראל נ' חריש

בפניי בקשה לביטול הכרעת דין שניתנה בהעדר התייצבות.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו נהיגה במהירות של 138 קמ"ש, בדרך בה המהירות המותרת הינה 70 קמ"ש בלבד, תוך חציית צומת באור ירוק. העבירה הונצחה במצלמת מהירות מסוג א'3.

הנאשם זומן לדיון שנקבע ליום 26.5.14 לא התייצב, הורשע ודינו נגזר לשלושה חודשי פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס.

הנאשם הגיש בקשה לביטול פסק הדין, טען שלא התייצב עקב אבל, וכי מי שנהג ברכב במועד הרלוונטי אינו הוא, אלא עובד שלו בשם סלבה אגרונוב.

הדיון בבקשה נקבע ליום 15.6.14. המאשימה הסכימה לביטול פסק הדין, אך עמדה על הופעת הנהג לדיון בטרם תיקון האישום.

הדיון נקבע לחודש ספטמבר, המצהיר לא התייצב באותו מועד, והדיון נדחה ל11.11. הסנגור הגיש בקשת דחייה לדיון זה והוא נדחה ליום 25.11. במועד זה לא הייתה הופעה מטעם הנאשם, הוא הורשע והוצא כנגד צו הבאה לגזירת דינו בפניו.

בדיון בחודש ינואר התייצבו הנאשם וסנגורו, שוב בלא המצהיר ובדיון הנוסף שנקבע לא הייתה התייצבות כלל, כך שכנגד הנאשם הוצא צו הבאה.

רק בדיון מיום 17.9 התייצב המצהיר לדיון. המצהיר נשאל על ידי כיצד הוא זוכר שדווקא הוא נהג ברכב במועד הרלוונטי, אך לא יכול היה להסביר זאת, לא יכול היה לנקוב במועד הרלוונטי ולמעשה לא ידע לומר דבר מעבר לעובדה "אני אומר שזה אני".

לא רק שלא השתכנעתי כי מר אגרונוב הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי, אלא שהתרשמתי כי לא הוא שעשה זאת. מר אגרונוב נשאל על ידי מספר פעמים על המקרה, ניתנה לו הזדמנות מלאה להסביר כיצד הוא יודע לומר שדווקא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי, אך הוא לא הצליח לעשות זאת. מר אגרונוב לא ידע לומר אם האירוע הוא בשעת בוקר או ערב ולא ידע לומר תאריך או תאריך מקורב של האירוע אך טען שהוא זוכר שנהג במהירות. דבריו של אגרונוב אינם מהימנים עליי, והתרשמתי כי הוא נוטל את האשמה על עצמו מסיבה כלשהי. בהקשר זה יש לזכור את הערתו של בית המשפט העליון במ.ח. 3975/13 אלדן נ' מדינת ישראל בדבר הזהירות בה יש להתייחס להצהרות עובדים הנוטלים אחריות על עבירות תעבורה המבוצעות ברכב הבעלים.