ת"א 169769-09 וייס ואח' נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

1. זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע (יליד 29.3.92) ביום 17.10.03 באירוע לא שגרתי: כנטען, עלה התובע אגב רכיבת "אקסטרים" באופניו באמצעות רמפה משופעת למשטח המטען של משאית, סובב את אופניו וכשפנה לרדת מהמשאית בנסיעה, נפל ונפגע. בתביעה טענות חלופיות לפי פקודת הנזיקין, חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד) וגם טענה לזכות לפי פוליסת ביטוח תלמידים. הנתבע 1 הוא נהג משאית הגרר (להלן מר אמסלם), הנתבעת 2 מבטחת המשאית (להלן חברת "כלל"). הנתבעת 3 (להלן חברת "הפניקס"), ביטחה אז את תלמידי ישראל. ניהול ההליך השתבש. אחד הדיונים הוקלט. במשך תקופה ארוכה מאוד לא ניתן היה להעתיק את תמליל ישיבת ההוכחות למערכת "נט-המשפט" ולחתום על פרוטוקול תקין. אחר-כך התעכבה מאוד הגשת הסיכומים. אף שבהחלטה מיום 28.3.11 פוצל הדיון כך שראשית יבוררו נסיבות האירוע ותתברר שאלת החבות, סיכמו הצדדים את טענותיהם גם בענין הנזק. בעקבות שאלת בית-המשפט הובהר שזו טעות. אכן, הראיות לענין הנזק לא נשמעו ופסק-הדין ינתן רק לענין החבות.

טענות הצדדים

2. התובע טוען שהתאונה התרחשה עקב שימוש ברכב מנועי ולכן היא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פלת"ד. לחלופין, הוא טוען שהתאונה נגרמה בשל רשלנות, חוסר זהירות או הפרת חובה חקוקה (שזהותה לא ננקבה בסיכומים) של מר אמסלם, שהתבטאה בין היתר בכך שהותיר את הרמפה במשאית פתוחה, כך שכל אחד יכול לעלות למשאית; לא דאג לסגור את הרמפה או הותיר את המשאית עם רמפה פתוחה בשטח ציבורי ללא השגחה או פיקוח; היה אחראי להותרת מפגע ממדרגה ראשונה בשטח ציבורי; לא נהג כפי שנהג סביר ונבון היה נוהג בנסיבות המקרה.

כמו כן, טוען התובע להיפוך נטל הראיה: לטענתו לא היתה לו הידיעה ולא היתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע 1 היתה שליטה מלאה עליו; אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שמר אמסלם לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

3. הנתבע 1, מר אמסלם, סבור שהתאונה נגרמה בשל מעשה שובבות של ילד מסיג גבול, אשר חשף עצמו לסיכון מרצון. הוא מייחס לתובע תרומת אשם של 100%. עם זאת, לדעתו האירוע הוא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פלת"ד. הוא הדגיש בסיכומיו נתונים עובדתיים אלה: הוא נהג במשאית, פרק ממנה מכונית וגרר אותה למרחק של כעשרה מטרים כדי להחנותה ליד בית. הוא נעדר מהמשאית במשך דקה וחצי שבהן היה מנוע המשאית מותנע. המנוע פעל כדי לאפשר את השימוש ברמפה. הוא מלין על-כך שהתובע טען טענות עובדתיות חלופיות וסבור שלמעשה גם לא הצליח להוכיח את תביעתו. כל העדים שהביא, למעט אחת, לא יכלו להעיד על נסיבות פגיעתו. לעומת זאת לא הוזמנו להעיד עדים לאירוע, שקיומם (וזהותם) התבררו במהלך המשפט. בעוד שהתובע טען שנפגע מוו גרירה, התברר בעת עדותו שהאופניים פגעו ב"פלאח" שבולם התדרדרות מכוניות נגררות. כך גם, בעוד שהתובע טען שנפגע מנפילתו על הכביש, התברר מעדותה של גב' אברהם, שהוא נפגע גם מנפילת האופניים על ראשו. הוא מציין שבכתב תביעתו לא טען התובע להעברת נטל הראיה.

4. גם הנתבעת 3 סבורה שמדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פלת"ד – ופוליסת ביטוח התלמידים שבה ביטחה את התובע, אינה מכסה אירועים שהם תאונות דרכים. היא מדגישה את העובדה שלפי עדותו של הנתבע 1 התאונה התרחשה לאחר שסיים את מלאכת הפריקה של המשאית, היא היתה מונעת, ובכוונת הנהג היה להחזיר את הרמפה למקומה ולחזור לנסיעה. בהפנותה להלכת רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, היא סבורה שמתקיימת החזקה המרבה, שלפיה יראו כתאונת דרכים גם מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב.

5. הנתבעת 2 שביטחה את נהיגת מר אמסלם במשאית, סבורה שלא מדובר בתאונת דרכים. התשתית העובדתית למסקנתה, שונה מהעובדות שלהן טענו הצדדים האחרים. היא מצביעה על חוסר אמינות הגרסה שהציג מר אמסלם בבית-המשפט ומציעה גרסה חלופית – הדברים שמסר סמוך לאחר התאונה לחוקרת של חברת הביטוח. בסיכומיה מציינת "הפניקס", כי מר אמסלם ניסה להתנער מההודעה ומההקלטה ובמהלך הדיון טען לזיוף. עם זאת, הוא אישר שהחתימה על ההודעה דומה לחתימתו ובסיכומיו זנח לחלוטין את הטענות נגד הגרסה שתיעדה החוקרת. "הפניקס" מצביעה על כך שמר אמסלם אישר בחקירתו הנגדית פרטים שונים שמסר לחוקרת, למשל, שבאותה הזדמנות הוריד גם ספה מהמשאית וכי בעברו התגורר בבית הסמוך – ומדובר בביתה של ה"לקוחה" שאליה גרר את המכונית ואת שמה המלא לא זכר. מר אמסלם לא תמך את עדותו בתצהיר של אותה ידידה.

6. בסיכומי "הפניקס" דיון שיטתי בדין והוא מוביל למסקנתה, שלא מדובר בתאונת דרכים. עיקרי הדברים: נפילת התובע נבעה מהתקלות אופניו במעצור על רצפת הגרר. המשאית היתה רק זירה לאירוע – היא לא היתה בתנועה ולא נעשה בה שימוש תחבורתי. המשאית חנתה במקום מותר לחניה, אף שבמהלך המשפט נעשה ניסיון לבסס מסקנה הפוכה. מכל מקום, "החזקה המרבה" של חניה אסורה חלה רק אם האירוע נגרם עקב התממשות הסיכון שנוצר בשל כך – ולא זה המקרה כאן. לטענת "הפניקס" לא הוכח שהמשאית היתה מותנעת בעת האירוע. מעבר לכך, כדי שתחול החזקה בדבר ניצול הכח המיכני נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ניצול הכח לבין התוצאה המזיקה. נפילתו של התובע איננה קשורה לניצול הכח המיכני של הרכב אלא להתקלות גלגל האופניים במעצור כלשהו. גם הנזק נגרם בחלקו מנפילת האופניים על ראשו של התובע – וגם זה לא קשור עובדתית או משפטית להפעלת הכח המיכני של המשאית.

הראיות

7. ילדים שיחקו באופניים ב"נהיגת אקסטרים". הם הבחינו במשאית העומדת לצד מדרכה ומאחוריה רמפה משופעת. התובע הגיע בנסיעה מהירה, וטיפס אל הרמפה כדי להסתובב על המשאית ולרדת בנסיעה. גלגל האופניים נתקל במכשול והתובע נפל, נפגע מהקרקע בפניו ואחר-כך גם בראשו מהאופניים עצמם. מבין העדים שנשמעו בבית-המשפט, רק אחת, חברת ילדות של התובע, גב' אחינעם אברהם, יכלה להעיד על כל פרטי האירוע שהתרחש אל מול עיניה. התובע עצמו זכר מה התרחש לפני התאונה אך לטענתו אינו זוכר את שלביה המאוחרים שבהם נפגע בפניו. הוריו, שכנו ומר אמסלם, העידו על מה שראו בזירת האירוע אחרי התאונה.