עת"מ 139-07 איצקוביץ מוטי נ' עירית נס-ציונה

1.התובע המייצג הגיש בשמה של קבוצת התובעים בקשה לאישור תביעה כתביעה ייצוגית. התביעה מתייחסת לחוק עזר עירוני לנס-ציונה (שירותי שמירה) התשס"ב – 2002 (להלן: "חוק-העזר"), מכוחו גבתה הנתבעת (להלן: "העירייה") מקבוצת התובעים ובכלל זה מהתובע המייצג, אגרת שמירה (שתכונה להלן: "אגרת השמירה" או "האגרה").

בבקשת האישור ובתביעה נטען כי גביית האגרה אינה חוקית. זאת בין היתר משום שהאגרה נועדה למימון עלויות ההתמודדות עם המצב הביטחוני ולמניעת פעילות חבלנית עוינת. בפועל, שימשה האגרה למימון כוח משטרה עירוני, כתחליף לאמצעי אבטחה שגרתיים ולמשטרה. התובע טען כי מימון פעילות כזו צריך להיעשות תוך שימוש בכספי הארנונה.

ההחלטה בבקשת האישור

2.הצדדים בקשו כי בית-המשפט ייתן את ההחלטה בבקשת האישור בהתאם להלכה שנפסקה בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בבג"ץ 7186/06 מלינובסקי נ' עיריית חולון (29.12.09, להלן: "פס"ד מלינובסקי"). באותו ענין התייחס בית-המשפט העליון לחוק-העזר של עיריית חולון המתייחס לאגרת שמירה שהוטלה על ידי עיריית חולון. ההחלטה בבקשת האישור מיום 2.8.2010 (להלן: "החלטת האישור") התייחסה אם כן בעיקרה להשלכה של פסק-הדין מלינובסקי על המחלוקת בין הצדדים.

בהחלטת האישור נקבע כי מפסק-דין מלינובסקי עולה שישנם שני סוגי שירותים שהעירייה מספקת – שירותים שהיא מספקת דרך שגרה בשמירה על הסדר הציבורי, ושירותים "מיוחדים" שהעירייה אינה חייבת לספק באופן שגרתי. רק את השירותים מהסוג האחרון אפשר לממן באגרה. עוד נקבע בהחלטת האישור כי ישנו סיכוי שהתובע יוכיח שהעירייה עשתה שימוש בכספי האגרה גם לשימושים החורגים מפעילות שמירה בלתי-שגרתית שנועדה להבטיח את תושבי העיר מפני פעילות חבלנית עוינת. זאת משום שמחומר הראיות עולה כי פעילותו של כוח השמירה בעיר נס-ציונה דומה בעיקרה לפעילותה של סיירת השמירה בחולון, פעילות המתמקדת בשמירה על הסדר הציבורי בעיר ועל מוסדות החינוך, כאשר רק אם ייתקלו השומרים חו"ח בפעילות חבלנית, הם יתערבו ויגנו על התושבים.

3.העירייה הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה (בר"מ 6618/10). בדיון בבית-המשפט העליון מיום 13.9.2012, קיבלה העירייה את הצעתו של בית-המשפט העליון, וחזרה בה מבקשת רשות הערעור, תוך שכל טענותיה נשמרו.

בית-המשפט העליון ציין בהחלטתו שדחתה את בקשת רשות הערעור גם כי העירייה תוכל להעלות בדיון בתביעה לגופה טענה נוספת שלא הועלתה על-ידיה בעבר, הטענה לפיה אין לפסוק סעד כספי לטובת הקבוצה מקום שקיימת חפיפה מלאה בין חברי הקבוצה לבין אלה שצריכים לממן את ההחזר הכספי. הטענה מתייחסת למקרה בו כל תושביה של רשות מקומית זכאים להחזר כספי, כאשר מימון ההחזר אמור לבוא אף הוא מכל (או כמעט כל) תושביה של אותה רשות. בית-המשפט העליון ציין כי "איננו קובעים שטענה מעין זה אמורה להתקבל, אלא סוברים אנו שראוי לבחון טענה זו".

4.במסגרת הדיון בתביעה לגופה, הגישו התובע המייצג והעירייה תצהירי עדות ראשית וחוות-דעת מומחה מטעמם. שני הצדדים ויתרו על חקירות נגדיות, ובקשו לסכם את טענותיהם על-סמך החומר שבתיק בית-המשפט – כתבי בית-הדין על נספחיהם, התצהירים וחוות-דעת המומחים.

טענות הצדדים

טענות התובע

5.בסיכומים מטעמו טען התובע המייצג כי העירייה חרגה מסמכותה כאשר היא גבתה את האגרה. לכן, האגרה מהווה עקיפה של הוראות החוק המגבילות את העירייה בגביית ארנונה, וגבייה עקיפה ואסורה של ארנונה. התובע טען כי האגרה נועדה למטרה ספציפית – התמודדות עם המצב הביטחוני המיוחד ששרר בארץ באותה תקופה, והיא לא נועדה למימון כל שירותי השמירה והאבטחה בעיר.