ת"א 878-10-09 עוז נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד) בגין אירוע שהתרחש ביום 12.9.03 בר"ג. הנתבעת 1 ביטחה את השימוש במכוניתה של התובעת (בחלק מסיכומי הצדדים מצויינות כנתבעות גם "אבנר" ו"כלל חברה לביטוח בע"מ", שאליה התמזגה הנתבעת 1, אך לצורך פסק-הדין אזקק לרשימת בעלי הדין המופיעים בכתב התביעה המתוקן בלבד). הנתבע 3 נהג באוטובוס שבוטח ע"י הנתבעת 2. על נסיבות האירוע העידו התובעת והנתבע 3.

2. לפי עדות התובעת, חנתה מכוניתה ליד בי"ס. זה היה יום חופש שלה, היא  סיימה לבקר את דודתה, חזרה למכוניתה החונה ורצתה להכנס אליה כדי לנסוע משם. היא פתחה את הדלת ועצרה כי ראתה שאוטובוס דו-מפרקי מתקרב. האוטובוס עבר וסחב את הדלת והיא נגררה אחרי הדלת שבה אחזה - ונפגעה. האוטובוס נגע בדלת אך לא נגע בתובעת עצמה. התאונה התרחשה לאחר שהיא החלה להכנס למכונית. בהודעה לחברה הביטוח וגם בהודעה למשטרה היא לא סיפרה את החלק הראשון של הסיפור לגבי הכוונה שלה להכנס למכונית שלה, אבל לא סיפקה מידע אחר שיש בו סתירה לדברים שסיפרה בבית-המשפט. לא נראה שהיתה לה גם סיבה כלשהי להיות מודעת לחשיבות הדברים שלא סיפרה. העובדה שלא סיפרה אותם אינה "הסתרה" או "כבישת עדות" ואין סיבה לראותם כמעוררי חשד.

3. הנתבעת 1 סבורה שהתובעת לא הוכיחה את פגיעתה בתאונה, בין השאר מפני שבמסמכים רפואיים מהחודש שאחרי התאונה - נ/7 נ/8 נ/9 - מתועדות תלונות נושנות של התובעת, אך לא נזכרת כלל תאונת הדרכים. בסעיף 8 לסיכומי הנתבעת 1 נכתב שביום 13.9.2003 פנתה התובעת לנוירוכירורג והתלוננה על כאבי צוואר וכתף "למפני מספר שנים" ולא התלוננה על פגיעה או חבלה באירוע. נראה שבנוסח זה נעשה שימוש לרעה בהעדר פיסוק בטקסט המקורי של המסמך שלשונו: "הגב' הנ"ל סובלת מכאבים בצוואר ובגפה ימנית לפני מספר שנים עברה ניתוח דיסקטומיה צווארית". משמע: לפי המסמך לא הכאבים הם מלפני "מספר שנים" אלא הניתוח!

4. שגרת העבודה של בית-חולים כוללת בירור ורישום של נסיבות פגיעתו של אדם המגיע לחדר-מיון. אם הוא מספר על נסיבות המזכירות תאונת דרכים, צפוי הדבר להרשם. מכאן ההלכות בדבר משמעות אפשרית של העדר רישום כזה. אלא, שהתובעת לא הגיעה כלל לחדר מיון לאחר שנפצעה. תלונותיה לא תועדו באופן מסודר במסמך מרוכז. התובעת היא אחות בבית-החולים וכך הצליחה להגיע במישרין לרופא מומחה בבית-החולים. זה הפנה אותה את ההפניות הדרושות להמשך טיפול על גבי מזכרים פנימיים – נ/7, נ/8, נ/9. במזכרים אלה צויין מידע רפואי מינימאלי ואין כל תיאור של נסיבות הפגיעה. לא ניתן להסיק ממיעוט המידע במזכרים הללו דבר על אמינות תלונות התובעת או על נסיבות פציעתה. חבל מאוד שהציטוט מהמזכר נעשה באופן כל-כך מטעה והסקת המסקנות ממנו נעשתה באופן כה מלאכותי ומאולץ.

5. הנתבע 3, יורי גונצ'ארוב העיד שראה את התובעת מתקרבת למכונית. הוא סבר שראה אותה הולכת על הכביש (ולא על המדרכה) לפני התאונה. בסעיף 6 לתצהירו הוא סיפר שהבחין ליד המכונית "באשה הפותחת דלת, לפי הבנתי כדי להכנס למכונית". העד עמד על-כך שהוא לא נהג באוטובוס דו-מפרקי. באותה עת לא היה לו רישיון לנהוג באוטובוס כזה. מבחינת סיווג האירוע לפי חוק פלת"ד, אין כל חשיבות לאיפיון האוטובוס. העד לא העיד באופן מניפולטיבי ולא נראה כמכוון את עדותו לתוצאה "משפטית" שהיה לו בה אינטרס.

6. אם סבר מי מהצדדים שיש חשיבות כלשהי לשאלה אם האוטובוס היה דו-מפרקי, ניתן היה להוכיח את האמת ע"י הצגת רישיון הרכב. איש מהצדדים לא סבר שהדבר נחוץ ובצדק: איני סבור שניתן להסיק מהענין מסקנה רלבנטית כלשהי להערכת העדויות. סביר בעיני שנהג האוטובוס יודע שהוא נהג באוטובוס רגיל, אשר בשל הנסיבות המפחידות הצטייר בתחושתה של התובעת כאוטובוס "גדול ומאיים".

7. סוף דבר: שוכנעתי, שהתאונה התרחשה כדרך שתיארה התובעת בעדותה. התובעת נפגעה בעת שכבר החלה את השימוש שלה במכוניתה. היא פתחה את הדלת כדי להכנס אל מכוניתה. כשהתקרב האוטובוס נבהלה (בצדק – כפי שהתברר) וחיכתה. היא המשיכה לעמוד ולאחוז בדלת וכך כשפגע האוטובוס בדלת, נגררה התובעת אחריה. כל נסיון להציג את הדברים כאילו הפסיקה התובעת את השימוש במכוניתה, מפני שעצרה על עומדה בשל התקרבות האוטובוס למשך שניות אחדות, הוא מלאכותי ומעוות את המציאות. בכל המהלך הזה היתה התובעת קרובה מאוד למכוניתה, למעשה קיימה עמה מגע פיסי. התהליך כולו נמשך זמן קצר מאוד ובתוכו נעצר מהלך הכניסה למכונית למשך שניות אחדות. מכלול המהלך נראה פשוט וברור. התובעת נפגעה תוך כדי תהליך כניסתה למכוניתה, כשלפי פשוטו של חוק פלת"ד כבר הפכה למשתמשת בה. הנתבעת 1 ביטחה את השימוש ברכב התובעת.  התביעה נגדה מתקבלת. התביעה נגד הנתבעים 3-2 נדחית.

8. פרופ' מירובסקי שמונה כמומחה מטעם בית-המשפט העריך את מצבה של התובעת ופירט היסטוריה רפואית ארוכה ורצופת פגיעות ומגבלות בתחום האורתופדיה. את נכותה עקב התאונה העריך ב – 4% בלבד. ניסיונה של התובעת לחלץ מהערכותיו נכות בשיעור 40% ויותר מבוסס על ניתוחיה שלה את התיעוד הרפואי, אך אין לו כל אחיזה בדברי המומחה עצמו (שלא נחקר על חוות- דעתו והשיב על עשרות שאלות הבהרה) ונראה על פניו כמופרז לחלוטין.

9. התובעת עובדת כאחות בחדר מיון ילדים בבי"ח איכילוב עיסוק שבצידו פוטנציאל השתכרות נאה. היא ילידת 17.7.58, ובעת התאונה היתה בת 45. מאז חלפו כאחת-עשרה שנים.  במרוצת השנים סבלה התובעת מבעיות רפואיות שונות לרבות בעיות אורתופדיות שאינן קשורות לתאונה. התובעת סיפרה שהיא מוגבלת בעבודתה, מנצלת את כל ימי המחלה שלה ומתקשה לעמוד בדרישות המשרה. היא סיפרה שמשרתה מחייבת אותה לעבוד 4 משמרות בשבוע ו – 5 בשבוע שאחריו, אלא, שהיא אינה מצליחה לעמוד בדרישה זו ומחסירה עבודה. ברור שהגבלות אלה אינן נובעות רק מתוצאות התאונה שבגינה הוגשה התביעה וסיבתן העיקרית היא בעיות רפואיות אחרות. לא  ברור כמה כסף הפסידה התובעת במרוצת השנים בשל מגבלות אלה אך ברור גם שקשה להפריד את נזקי התאונה מתוך מכלול צרותיה של התובעת. לסכומים המופלגים המפורטים בסיכומי התובעת אין כל זיקה לראיות שנשמעו. עקב תאונה זו ספציפית לא הוכח שהתובעת איבדה בפועל אפילו שכר יום עבודה אחד, אף שהיא הצהירה שהיתה באי כושר של 100% במשך 3 שבועות. לא מצאתי בראיות בסיס להערכה כמותית של ימי המחלה שניצלה התובעת ואף לא לשווי שיש לייחס לניצול זה.