ת"א 40071/88 דיור ב.פ בע"מ ואח' נ' גבאי ואח'

לפני בקשה להורות על קביעת דיון בתובענות שהוגשו כנגד המשיבים 1-5.

1.המבקשים הינם בעלי הזכויות בחלקים שונים בגוש 6107 בשכונה המכונה 'גבעת עמל ב'' בתל אביב. בשנת 1988 הגישו בעלי הזכויות במקרקעין תביעות פינוי כנגד נתבעים שונים, אשר תיקיהם אוחדו ונדונו ע"י כב' השופטת (בדימוס) מיכל רובינשטיין. עפ"י הנטען בבקשה, הורתה כב' השופטת רובינשטיין על מתווה לפיו נדונו בתחילה כ-16 תביעות, שלהן מכנה משותף, הוכרעו בפסק דין חלקי, ושנים רבות לאחר מכן- בפסק דין סופי.

לטענת המבקשים, משניתן פסק הדין כנגד 16 הנתבעים, יש לחדש את הדיון בעניינם של הנתבעים הנוספים- המשיבים 1-5.

2.המשיבים 6-8 הים בעלי זכויות נוספים, שצורפו לבקשה כמשיבים פורמלים, ועמדתם- כעמדת המבקשים.

3.בבקשה, טוענים המבקשים כי לאחר שניתן פסק הדין המשלים, הגיע העת להשלים את הדיון במשפחות השלב השני, המחזיקות עשרות בשנים במקרקעין ללא זכות בהם, כשהם שואבים מהזמן המתמשך "גושפנקא" להמשיך ולהחזיק בהם ללא תשלום.

לשיטתם, חמשת המשיבים בבקשה זו מהוים רק חלק מהנתבעים המחזיקים במקרקעין ללא זכות וללא תמורה, שלמבקשים עניין רב בפינויים.

למען הסדר הטוב, הודיעו המבקשים כי בכונתם להגיש כתבי תביעה מתוקנים, המעדכנים את זהות התובעים מחד, ואת סכום דמי השימוש וזהות הנתבעים, מהצד האחר.

4.המשיבים 1,2 טענו כי הבקשה מתעלמת מהחלטות קודמות וסותרת את שנקבע בהן, וכי על המבקשים להגיש בקשה התואמת את ההחלטות שניתנו, ואז ידרשו אליה.

5.המשיבים דורון מאור וששון מאור (משיבים 4,5) טענו כי התביעה לפינויים הוגשה בשנת 1993 ובירורה עוכב למשך 17 שנים. לטענתם, חסרה הבקשה תשתית עובדתית על מנת לקבוע מכוח מה הופסקה התובענה ומדוע מתבקש חידושה. לשיטתם, אין לדבר על "חידוש" אלא על הגשת תביעה חדשה, על כל הכרוך בה, לרבות תשלום אגרה בגינה. הגשת תביעה כזו, לאחר 17 שנות שיהוי, מהווה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט והענקת "פרס" לתובעים ופגיעה בצפיות הנתבעים לסיום ההליכים נגדם ו/או פגיעה בהגנתם.

6.תגובת המבקשים לגבי משיבים אלה- כי בשנת 1993 הגישו בקשה לדחות את הדיון ולעכב את הדיון למשך 6 חודשים, וכי בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 9.1.94 המורה "לאחד תיק זה עם יתר התיקים."

7.המשיבה רות דיין התנגדה לבקשה וטענה כי אין להכליל אותה או לקשר אותה לדיון המאוחד שכן התביעה כנגד אמה ז"ל וכנגדה הוגשה בשנת 2000, בעוד שפסק הדין החלקי ניתן בשנת 1995. לשיטתה, מעמדה הקנייני שונה מיתר הנתבעים, הואיל והנכס המיועד לפינוי היה קיים בשנת 1961, ולפיכך הינה זכאית לדיור אקוויולנטי במקרה של פינוי. המשיבה גם טענה כי חלוף הזמן ופטירת אימה ז"ל, גורמים לה לנזק ראייתי.