פסק דין
1.בפני בקשה למתן צו ביניים למניעת הרחקת העותר מן הארץ ומעצרו עד להכרעה בעתירה.
זאת, במסגרת עתירה בה מבוקש להורות למשיבה לבחון את טענותיו של העותר מחדש ובאופן מעמיק.
לטענת העותר, נשקפת לו סכנת חיים במולדתו על רקע רדיפתו על-ידי השלטונות בסין בשל חבלה שביצע במתקני החשמל. כן טוען העותר כי הוא נרדף על-ידי מנהל חברת החשמל שהעסיק אותו.
2.כפי שפירטתי בהחלטותי שניתנו לעניין זה שעסקו בעתירות כנגד החלטת המשיבה לדחות בקשה לקבלת מעמד פליט בישראל (ראו לדוגמא: עתמ (ת"א) 33921-08-11 טרזה גראף נ' מדינת ישראל-משרד הפנים (לא פורסם, 25.9.11), בבואי לבחון האם יש מקום ליתן צו ביניים אם לאו, והאם יש הצדקה בנסיבות העניין אף לדחות את העתירה על הסף, במסגרת סמכותי לפי סעיף 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, הרי שאפעל על-פי השיקולים הבאים:
(א)במקרים של עתירות שהינן על פני הדברים עתירות סרק, שברי כי יש לדחותן הן לפי הנוהל הישן והן לפי הנוהל החדש, עתירות שכל מטרתן להרוויח זמן, כמו במקרים שהינם לאחר מיצוי השהייה המקסימלית בארץ או להמשכת השהייה הבלתי חוקית של מסתננים ו/או מתיישבים, בלא כל ראיות לכך שמדובר בפליט ו/או לסכנת חיים אם יגורשו לארץ ממנה באו, ניתן לדחות את העתירה על הסף בהיעדר עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה או לא ליתן צו ביניים (כאשר גם משמעות אי מתן צו ביניים היא למעשה זהה שניתן לגרש את העותר מן הארץ טרם הדיון בעתירה). במקרים כאלו אין ככלל גם מקום ליתן זמן לצורך התארגנות ליציאה מן הארץ או חיפוש מדינת מקלט אחרת וזאת לאחר שהעותר כבר שוהה תקופה ארוכה בארץ והיה מודע לאפשרות שיגורש, כאשר עילה של התארגנות כזו לא הוכרה בפסיקה כמצדיקה את עיכוב ההרחקה.
כך גם, אין מקום למניעה זמנית של ההרחקה לצורך חיפוש מדינת מקלט אחרת, שכן אם אין סכנת חיים אין צורך במציאת מדינה אחרת למקלט מדיני.
(ב)במקרים של בקשות שיש בהן לכאורה ממש ועולה מהן כי לכאורה מדובר בפליט ו/או כי נשקפת סכנת חיים לעותר במידה ומבקש המקלט יגורש לארץ ממנה בא, יש מקום למתן צו ביניים ולקביעת הדיון בעתירה עצמה, שם יתבררו הטענות לגופן ובמסגרת זו תיבחנה גם הטענות המשפטיות השונות.
(ג)במקרים אחרים הנעים ב"קשת הטווחים" בין המקרים הנ"ל, בית המשפט ישקול האם ליתן צו ביניים אם לאו, כאשר הנטיה תהיה ליתן במקרים אלו צו ביניים, וזאת עקב מאזן הנוחות המטה את הכף לכך שגם במקרים של ספק האם מדובר בפליט ו/או האם יש סכנת חיים למבקש המקלט אם יורחק חזרה לארצו, מן הראוי שהוא לא יגורש מן הארץ עד להכרעה בעתירה. יחד עם זאת, כאמור, אין להסתפק באמירות כלליות וסתמיות לגבי היותו של אדם פליט ו/או לגבי סכנת החיים הנטענת אלא יש לבחון את המקרים הספציפיים לאור הראיות המנהליות הקיימות, תוך התחשבות, בין היתר, במועד העלאת הטענה לראשונה, בדברים שנאמרו בראיון, בהתנהגות העותר במהלך התקופה מעת הגעתו ארצה, בשלב בו מוגשת הבקשה למקלט מדיני, בראיות החיצוניות הקיימות, בסבירות הנטען, בכמות הבקשות הזהות המוגשות וכיו"ב שיקולים, תוך שקלול כל האמור לצורך קבלת החלטה.
(ד)כן תינתנה החלטות ספציפיות לגבי בקשה ספציפית זו או אחרת או בקשות חלופיות כאלו או אחרות כמו בבקשה לשהייה של פרק זמן ספציפי לצורך התארגנות ליציאה, חיפוש מדינת מקלט אחרת וכו'...
בחינה פרטנית – יישום לנסיבות המקרה
3.כעת אעבור לבחינה פרטנית של המקרה הספציפי ואחליט לאיזו קטגוריה מהנ"ל הוא נכנס ומה המשמעות האופרטיבית של קביעה זו.
4.בענייננו, העותר נכנס לישראל באשרת עבודה מסוג ב/1 ביום 22.1.01, שתוקפה פג ביום 21.4.06, והחל ממועד זה שוהה העותר בישראל ללא אשרה ובניגוד לחוק.
בחודש מרץ 2010 הגיש העותר את בקשתו למקלט מדיני בישראל, ולאחר ראיון ראשוני הונפקה לעותר אשרת שהייה זמנית בישראל על-פי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952, שהוארכה מעת לעת, עד לבחינת בקשתו של העותר.
5. בנסיבות העניין, ולאחר שעיינתי בבקשתו של העותר, בתגובה של המדינה לבקשה זו, ובתגובת העותר לתגובת המדינה, אני סבור כי דין עתירתו של העותר להידחות על הסף מחוסר עילה להתערבות בית המשפט בהתאם לתקנה 7(2) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א- 2000, וזאת מהטעמים הבאים, המלמדים כי אין בסיס לטענות העותר בדבר היותו פליט ו/או בדבר סכנת חיים בארץ מוצאו:
תחילה, אציין כי על-פי טענותיו של העותר בעתירה וכן מתשובותיו בראיון עולה כי לכל היותר, העותר חושש לחזור למולדתו בשל מעשה פלילי שביצע כלפי המנהל שלו אצלו הועסק ובשל איומים לכאורה על חייו מצד המנהל וכן מאימת הדין, ומשכך העותר אינו עונה להגדרת "פליט" באמנה.
בהתאם לכך, נותר אך לבחון האם העותר הוכיח כי נשקפת לו סכנת חיים בארץ מוצאו, והתשובה לשאלה זו היא כאמור שלילית מהנימוקים הבאים:
ראשית, העותר "נזכר" להגיש את בקשתו למקלט בישראל רק לאחר כ-9 שנים לאחר כניסתו לישראל, וזאת לאחר שהעותר מיצה את תקופת העבודה המקסימלית בישראל, ולאחר שהעותר שהה בישראל כ-4 שנים ללא אשרה ובניגוד לחוק.
שנית, על-פי טענות העותר האיומים על חייו החלו בשנת 1998, כאשר רק בשנת 2001 נכנס העותר לישראל, עובדה המטילה ספק בסכנת החיים הנטענת, שאם לא כן העותר היה בורח ממולדתו קודם לכן.
שלישית, בראיון הראשוני שנערך לעותר ביום 10.5.10 ציין העותר כי סיבת כניסתו לישראל היא לצורך עבודה.