TEBEKE נ' משרד הפנים ואח'

פסק דין

עניינה של העתירה בהחלטת שר הפנים מיום 21.6.11, ולפיה נדחתה בקשתה של העותרת להעניק לה מעמד של פליט, מכוח האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פלטים משנת 1951, והפרוטוקול המשלים משנת 1967 (להלן: האמנה).

רקע עובדתי

1. העותרת, ילידת 1980, היא אזרחית אתיופיה, המשתייכת לקבוצה אתנית הקרויה Oromo.

2. בני ה- Oromo, המתגוררים ברובם באתיופיה (מיעוטם בקניה), מנהלים מאבק על זכותם להגדרה עצמית. בשנת 1973 הוקם ארגון המכונה Oromo Liberation Front (OLF), כדי לקדם את המאבק האמור. הארגון ניהל מאבק מזוין כנגד המשטר המלוכני ששרר אותה עת, ואשר נתפס על ידו כמשטר אימפריאליסטי. בשנת 1991 הצטרף הארגון לממשלת המעבר של "החזית המהפכנית הדמוקרטית של העם האתיופי" (Ethiopian People’s Revolutionary Democratic Front), שהוקמה באותה שנה, אולם פרש ממנה כעבור שנה, על פי הטענה משום שהממשלה לא גילתה מחויבות לתהליכים דמוקרטיים, ומשום שרדפה את בני ה- Oromo שתמכו בתנועתם הלאומית. משפרש מן הקואליציה, חזר הארגון לנהל מאבק מזוין כנגד המשטר. והנה, בעוד ה- OLF רואה עצמו כארגון פוליטי, רואים בו הרשויות האתיופיות ארגון טרור. בשנת 1992 הוצא הארגון אל מחוץ לחוק (ראו: דו"ח מחקר של מכון CORI – Country of Origin Research and Information, שהוזמן על ידי נציבות האו"ם לפליטים בשנת 2009, נספח ע/53 לעתירה).

כך באופן כללי. בטרם נעמיק חקר במקורות השונים, המתייחסים למצבם של בני ה- Oromo באתיופיה בכלל, במצבם של אלה מהם הקשורים בפעילות ה- OLF בפרט, ובמסקנות שיש להסיק ממקורות אלה, נפנה לקורותיה של העותרת.

3. העותרת הסתננה לישראל, על פי הצהרתה, דרך גבול מצרים, ביום 21.1.08. היא נתפסה עם כניסתה, והובאה בפני ממונה ביקורת גבולות. העותרת טענה בפני הממונה כי הסתננה לישראל משום שהשלטונות באתיופיה הרגו את הוריה, ולפיכך באה לחיות בישראל. מאחר שהסתננה שלא כדין, הוצאו נגדה צו הרחקה וצו משמורת (נספח ע/1 לעתירה). החל מאותו מועד, ועד ליום 2.9.09, הייתה העותרת נתונה במשמורת, עד ששוחררה על פי החלטת בית הדין למשמורת. מאז ועד היום שוהה העותרת בישראל על פי רישיון ישיבה מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

4. לטענת המשיבים, ביום 29.1.08 נערך דיון נוסף בעניינה של העותרת בפני בית הדין לביקורת משמורת, וגם בפניו טענה העותרת כי שני הוריה נהרגו שנתיים וחצי קודם לכן, כי היא המשיכה להתגורר באתיופיה, וכי מאחר שלא הייתה לה משפחה ברחה לסודן, משם למצרים ולבסוף לישראל, בשל השמועות שהחיים בישראל טובים יותר. בית הדין אישר את צו המשמורת והפנה את עניינה של העותרת לנציבות האו"ם לפליטים, על מנת שייערך לה ראיון לשם בירור בקשת המקלט. פרוטוקול הדיון מיום 29.1.08 לא צורף על ידי המשיבים, ולפיכך אתקשה להסיק מסקנות מן המיוחס לעותרת על פי האמור לעיל. בדיון נוסף שנערך בבית הדין לביקורת משמורת ביום 14.5.08 (נספח ע/2 לעתירה) צוטטה העותרת כמי שאומרת כי אינה יכולה לחזור לאתיופיה "כי יש לי בעיות, אבא שלי שייך למפלגת אופוזיציה, והרגו אותו. הממשלה הרגה את כל המשפחה שלי והם יהרגו גם אותי".

העותרת הופנתה לראיון בנציבות האו"ם לפליטים, על פי "נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל", שהיה בתוקף באותה עת.

5. לעותרת נערכו שני ראיונות על ידי נציבות האו"ם. הראיון האחד נערך ביום 14.5.08 (נספח ע/5 לעתירה). הראיון הוא ראיון קצר (פרוטוקול הראיון מחזיק 3 עמודים), ובמסגרתו אמרה העותרת כי שני הוריה אינם עוד בחיים, וכי יש לה שני אחים, אולם אין היא יודעת היכן הם. עוד אמרה, כי איבדה קשר עם אחיה כחצי שנה לאחר שאביה מת, לפני כשש שנים. אימה נפטרה כשנה לאחר שאחיה נעלמו. העותרת הוסיפה כי אין לה כל משפחה באתיופיה, כי למדה בסך הכל שלוש שנים בבית הספר היסודי בשל מצבם הכלכלי הקשה של הוריה, וכי לאחר מות אימה עבדה במשך שנתיים כשוטפת כלים במסעדה. את ארצה עזבה בספטמבר 2007, והגיעה לסודן. בעיר הבירה, חרטום, עבדה במשך חודשיים כעוזרת בית, אולם המשפחה המוסלמית שבביתה עבדה הציקה לה על רקע היותה נוצריה. בינואר 2008 עזבה את סודן למצרים בדרכה לישראל. לשאלה מדוע עזבה את אתיופיה השיבה, כי לא היה לה שם איש, הוריה מתו ואחיה ברחו, והיחס כלפי אנשים במצבה, הינו משפיל. לשאלה האם נתקלה בבעיות מטעם הרשויות באתיופיה השיבה, כי אביה נמצא מת ברחוב, והתברר כי נרצח בשל היותו חבר ב- OLF. העותרת הוסיפה, כי היא חושבת שאחיה ברחו מן הסיבה הזו. לעותרת אין מושג מה היה טיב פעילותו של אביה בארגון. היא עצמה מעולם לא נעצרה באתיופיה, אולם אין לה לאן לחזור בהיותה חסרת משפחה.

בעקבות הראיון, המליצה נציבות האו"ם בפני הוועדה המייעצת לענייני פליטים שבמשרד הפנים, לדחות את הבקשה להכיר בעותרת כפליטה. הוועדה המייעצת סברה כמו הנציבות, והעבירה המלצה דומה למנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, שקיבל את ההמלצה. במכתב מיום 15.12.08 (נספח ע/8 לעתירה), הודע לעותרת על דחיית בקשתה. ההחלטה נומקה בכך שהבקשה למקלט התבססה על הטענה שאין לעותרת משפחה שתתמוך בה באתיופיה, טענה שאין בה כדי לבסס עילה על פי האמנה. עוד נאמר, כי העותרת הצהירה שלא נתקלה בבעיות עם הרשויות האתיופיות, גם לאחר שאביה נרצח. אשר לרצח אביה בהיותו חבר בארגון ה- OLF צוין, כי כך נאמר לעותרת על ידי השכנים, אולם לה עצמה אין מידע ישיר על נסיבות מותו.

6. הראיון השני נערך לעותרת לאחר שפנתה וביקשה עיון מחדש בהחלטה. הראיון נערך ביום 22.7.09. ראיון זה הוא ראיון ארוך ומפורט לאין שיעור מן הראיון הקודם. העותרת שבה ואישרה את שאמרה בראיון הקודם, כי עזבה את אתיופיה משום שלא נותרו לה שם קרובי משפחה, וכי אביה, שהיה פעיל ב- OLF, נרצח. בקשר לאחיה טענה, כי הם היו מבוקשים, אולם אינה יודעת אם הם בחיים או שמא נהרגו. העותרת שבה ואישרה כי לא היו לה בעיות עם הרשויות באתיופיה, וכי רק לאביה היו בעיות כאלה. אשר לנסיבות מותו של אביה טענה תחילה, כי הוא היה בעבודה, כרגיל (אביה היה נהג), ואנשים מצאו אותו מוטל מת על האספלט, מחוץ למכוניתו. לאחר מכן, כשנשאלה מה עשה אביה באזור בו נמצאה גופתו השיבה, כי היה זה יום ראשון, שהוא יום שבתון, והוא נרצח בדרכו לביקור אצל חברים. העותרת טוענת בראיון, כי אביה היה פעיל פוליטי, וכי היה מבוקש בשל כך על ידי הרשויות. עם זאת, העותרת לא ידעה לומר מה היה טיב פעילותו של אביה. העותרת מתארת בהמשך הראיון כיצד באחד הלילות, כשנה לאחר מות אימה, בהיותה עם אחיה בבית, הגיעו אנשים רעולי פנים ולקחו את אחד מאחיה כדי לדבר איתו. הם התחילו לנוס על נפשם בעוד רעולי הפנים משליכים אש בבית. היא רצה לכיוון אחד ואחיה לכיוון אחר. מאז לא ראתה אותם. היא עצמה הצליחה להגיע לבית חברתה. העותרת הוסיפה, כי "ליבה אומר לה", שאותם אנשים שהציתו את ביתה הם האנשים שהרגו את אביה, אולם אין היא יודעת את זהותם.

לדברי העותרת, מאז אותו אירוע ועד שעזבה את ארצה, שהתה בבית חברתה. היא החלה לעבוד כשוטפת כלים בבית מלון אולם לא הייתה לה תעודת זהות, ולפיכך לא יכולה הייתה להמשיך ולעבוד. כשניסתה להוציא תעודת זהות, המכונה kebele card, הורה לה הפקיד לשוב למחרת היום. כששבה למשרדו, הודיע לה כי נאסר עליה לקבל את התעודה. היא יצאה מיד החוצה בבכי, וביקשה מאם חברתה לברר מדוע לא תוכל לקבל את התעודה. האם הלכה למשרד ונאמר לה שהסיבה לכך היא היות אביה של העותרת פעיל פוליטי. הפקיד אף נזף באותה אישה על שהעזה לסייע לעותרת. עוד ספרה העותרת, כי במהלך תקופת הבחירות שהתקיימו עובר לעזיבתה את אתיופיה, חשה סכנה משום שהרשויות חיפשו אחר ילדיהם של פעילים פוליטיים כאביה. לפיכך עזבה את בית חברתה והסתתרה בכנסיה למשך חודש ימים. לאחר מכן עזבו שתיהן את אתיופיה בדרכן לסודן.

בסיום הראיון הבהירה העותרת כי היא עצמה מעולם לא הייתה פעילה פוליטית, וכי מלבד הקושי להשיג תעודת זהות, לא נתקלה בקושי כלשהו מטעם הרשויות. עם זאת, היא חוששת שאם תוחזר לאתיופיה, יעקבו הרשויות אחריה בשל פעילותו הפוליטית של אביה.

7. בעקבות הראיון השני, החליטה נציבות האו"ם לפליטים לשנות את עמדתה, והמליצה להכיר בעותרת כפליטה. בהמלצה מיום 12.12.09 (נספח ע/10 לעתירה) נאמר, כי בראיון הראשון נפלו פגמים שפגעו בהוגנות הפרוצדוראלית של ההליך. כך, למשל, נמצא כי לא ניתן משקל כלשהו להיות העותרת חסרת כל השכלה ולהשלכה של הנטל הפסיכולוגי הרובץ עליה על יכולתה לספר את סיפורה. כך גם לקה הראיון הראשון בכך שלא ניתן להבין ממנו לאיזה לוח שנה מתייחסים העותרת ועורך הראיון (הלוח הגריגוריאני או הלוח האתיופי, השונה ממנו), ולפיכך הסדר הכרונולוגי של האירועים, כפי שפורט בו, אינו יכול להוות נקודת התייחסות.

8. משהועברה המלצתה החדשה של נציבות האו"ם לפליטים לוועדה המייעצת שבמשרד הפנים, נדון עניינה של העותרת בפני הוועדה פעמים מספר. בדיון מיום 3.2.11 הוחלט, כי לנוכח מורכבות התיק, יעבירו חברי הוועדה את עמדותיהם בכתב בטרם תינתן החלטה.

ביום 20.2.11 התקבלה עמדת משרד החוץ (נספח ע/38 לעתירה) ביחס לעניינה של העותרת ושל מבקשת אחרת, לאחר שנעשתה פנייה לשגרירות ישראל באדיס אבבה, ובמסגרתה התבקשה השגרירות להיוועץ בנדון עם גורמים לא ממשלתיים ועם נציגים דיפלומטיים מארצות מערביות. משרד החוץ מדווח, כי:

"להערכת השגרירות (שאינה עוקבת באופן צמוד בנושא) נכון הוא שלמרות הכחשת הגורמים הרשמיים בדבר הפלייה ורדיפות של קרובי משפחה אין להכחיש כי אכן במקרים מסוימים קיימים מקרים של התנכלויות והטרדות, אך לא ידוע על מקרים של מעצרים אך ורק בגין קרבת משפחה. יש להדגיש, כי היחס הפרטני של השלטון תלוי בין היתר גם במעמדו של בן המשפחה בארגון, ואורך הזמן שעבר מאז שהמבקש עזב את אתיופיה.

מסקנתנו לפיכך היא כי בשים לב למעמדם הנמוך יחסית של אבות המבקשות בשני התיקים הנ"ל ובזמן הארוך שעבר, אין מקום לחשש כי אם מבקשות אלה תחזורנה לאתיופיה הן תעמודנה בפני סכנה ממשית של רדיפה. ההתנכלויות שייתכן ויתרחשו לא תגענה להערכתנו לכדי רדיפה כאמור.

לגבי תעודת התושב בתיק של [העותרת], על פי ידיעתנו תעודת תושב כנ"ל ניתנת לכל אדם אתיופי המתגורר במדינה וגם לאדם ממוצא אתיופי ששב למדינה".