SARNBUT נ' קיבוץ גונן מס' 570012526

החלטה

1.בפניי בקשת הנתבע לחייב את התובע, שהינו אזרח תאילנד, בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות.

°

2. הבקשה הועברה לתגובת ב"כ המשיב, אשר התנגד לה.

3. המסגרת הנורמטיבית:

תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזורי, התשמ"ד – 1984 קובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תקנה זו אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 המאפשרות אימוץ תקנה כל אימת שבית הדין רואה שיש בכך כדי לעשות צדק.

על כן, יש לשקול בכל מקרה באופן פרטני האם נסיבות העניין מצדיקות את אימוץ התקנה.

כעיקרון, אין דרכו של בית הדין לעבודה לחייב תובע במתן "ערובה" על מנת שלא להכביד על מימוש זכויות (דב"ע לג/31-3 סבאח ואח' נ' ג' פרץ בן גיאת בע"מ ואח').

בהתאם להלכה הפסוקה, יש לחייב תובע בהפקדת ערובה בעיקר בנסיבות כדלקמן:

א.כאשר התובע מתגורר בחו"ל, מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ שמהם יוכל הנתבע להיפרע. זאת, למעט כאשר התובע מתגורר באחת המדינות שחתומות על אמת האג (מקרה שאינו רלוונטי לענייננו).

ב.כאשר לא המציא התובע את מענו כנדרש או שהמציא מען לא נכון. ציון המען מכוון בעיקר להקל על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם יפסקו לו כאלה, ולפיכך, תובע שלא רשם את מענו בכתב התביעה או רשם מען שאינו נכון, גילה, לכאורה, כוונה להכשיל את הנתבע בגביית ההוצאות (ד"ר י. זוסמן "סדרי הדין האזרחי" – מהדורה שביעית (1995) עמ' 899 – 901).

ג.כאשר התובע לא פרע חיוב של שכר טרחה או הוצאות שהושת עליו.

4.חיוב להפקיד ערובה במקרה של תביעות של עובדים זרים בבית הדין לעבודה:

אין ספק שהטלת הנטל על תובע להפקיד ערובה עלולה לפגוע בזכות הגישה שלו למערכת המשפטית למימוש זכויותיו, שהינה זכות יסוד הנגזרת מכבוד האדם ומוגנת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואולם, מנגד, זכות זו ניתנת להגבלה במידה שאינה עולה על הנדרש ולתכלית ראויה כאשר מולה עומדת זכות הקניין של הנתבע לגביית הוצאותיו.

פסיקת בית הדין הארצי לעבודה קבעה כי זכות הקניין לעיתים נסוגה מפני זכותו של העובד לזכויות מכוח חוקי המגן ובשל החשיבות המוסרית, החברתית והכלכלית שנועדה להגנה על עובדים זרים והימנעות מהעמדת מכשולים בדרכם למימוש זכויותיהם בבתי הדין (ראו לעניין זה עע (ארצי) -1064/00 דניאל קיניאנג'וי נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה (2000) 625), אך אין בכך כדי להביא לקביעה גורפת שכל מקרה בו מגיש עובד זר תביעה נגד מעסיקיו, אין מקום לחייבו בהפקדת ערובה, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו.

בית הדין הארצי פסק בע"ע 1424/02 אבו נאסר – Saint Peter In Gallicantu (6.7.03):

"הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע...

במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט".