REGINA נ' משרד הפנים

פסק דין

לפני עתירה מנהלית שעניינה דחיית בקשת העותרת, גב' רגינה פינדה (להלן: "העותרת") להעניק לה מקלט מדיני בישראל. בעתירתה עותרת העותרת להכריז עליה כעל פליטה לאחר שלטענתה המשיב התעלם מן העובדה שקיים חשש לחייה, אם לא יעתר לבקשתה והיא תאלץ לחזור לארץ מולדתה (סעיף 15 לעתירה) כמו כן, טוענת העותרת כי יחידת RSD לא ערכה לה ראיון מקיף ולא בדקה באופן מעמיק את נסיבות חייה. העותרת טוענת כי יש להורות למשיב לשחררה ממשמורת ולהסדיר את מעמדה החוקי בישראל.

העובדות הרלוונטיות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

העותרת נתינת הפיליפינים, נכנסה לישראל ביום 22.4.2000 באשרת עבודה מסוג ב-1 בתחום הסיעוד. העותרת יצאה מישראל ונכנסה לישראל מספר פעמים, למן כניסתה הראשונה ועד לשנת 2006.

ביום 21.10.2007 פג תוקף אשרתה של העותרת בשל פטירת מעסיקתה. במועד זה מיצתה העותרת את תקופת ההעסקה המותרת לעובד זר בישראל, מאחר ששהתה בישראל יותר מ- 63 חודשים.

ביום 20.6.10 פנתה העותרת למשיב בבקשה למקלט מדיני וביום 14.12.10 זומנה העותרת לראיון ביחידת הטיפול במבקשי מקלט של המשיב. (להלן: "הראיון").

ביום 26.1.11 ובהתאם ל"נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל" מיום 2.1.11 (להלן: "הנוהל"), נדחתה בקשת העותרת, שכן לטענת המשיב בקשתה כולה נסמכת על טעמים כלכליים ואינה מבוססת על איזה מהיסודות הקבועים באמנת הפליטים. (נספח ב' לעתירה).

ביום 26.11.11 הוגשה העתירה שלפניי, יחד עם בקשה למתן צו ביניים המורה למשיב להימנע מלהרחיק את העותרת מישראל וכן בקשה לפטור מאגרה. ביום 26.11.11 ניתנה החלטה ע"י כב' השופט ד"ר ק' ורדי שלפיה נדחתה הבקשה למתן צו ארעי במעמד צד אחד בשל סיכויי העתירה הנמוכים, וכן נדחתה הבקשה לפטור מאגרה. לימים נמחקה העתירה מאחר שלא שולמה אגרה, וביום 12.7.2011 ניתנה ע"י כב' השופט ורדי החלטה לפיה בוטלה מחיקת העתירה וביום 5.8.11 ניתן, על ידי כב' השופטת גדות, צו ביניים כנגד הרחקת העותרת ומעצרה.

תצמית טענות הצדדים:

לטענת העותרת, היא מתגוררת יחד עם בני משפחתה באזור הנשלט ע"י אנשי אבו סאייף ומשכך היא מאוימת באופן ממשי. לטענתה, זומנה לראיון ביום 14.12.10 בתחילתו אולצה לחתום על מסמך ריק שלא נכתב בו דבר. כל ניסיונותיה להתנגד לחתימה האמורה לא צלחו והופעלו עליה לחצים קשים לחתום על אותו מסמך. נאמר לעותרת, לטענתה, כי אם לא תחתום על אותו מסמך ריק, לא יערך לה ראיון והיא תגורש מהארץ. עוד לטענתה, המציאה למשיב מסמך מראש העיר בארץ מולדתה המאשר את דבריה שהיא מאוימת וחייה בסכנה (נספח א' לעתירה).

לטענת העותרת, המשיב לא טרח לשאול אותה לגבי המכתב או להעמיק בעניין, הוא ערך לעותרת ראיון שטחי על מנת להציגו כמצג שווא. לטענת העותרת, אין לה כל אפשרות לחזור לארץ מולדתה ויש חשש ממשי לחייה. לטענתה, יחידת RSD לא ערכה לה ראיון מקיף, לא בדקה באופן מעמיק ומהותי את נסיבות חייה, ולא פנתה לשגרירות פיליפינים בישראל לקבלת מידע. לטענת העותרת, המשיב פועל בניגוד לאמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים ובניגוד לכללי הצדק הטבעי, היושר וההגינות.

לטענת המשיב, דין העתירה כמו גם הבקשה לצו ביניים להידחות. החלטת המשיב היא החלטה סבירה ומידתית התואמת את הנהלים והוראות הדין. העתירה הנוכחית היא אחת מיני רבות המוגשות בימים אלו על ידי מי שבקשתם לקבל מקלט מדיני בישראל נדחתה לאחר שהוברר כי אינה עומדת בקריטריונים הקבועים באמנה משנת 1951 בדבר מעמדם של פליטים, לה מחויבת מדינת ישראל.

בענייננו, המדובר עותרת אשר מיצתה את תקופת העסקתה בישראל, ואשר מנסה להאריך את שהותה, ככל הניתן, ממניעים כלכליים. במסגרת ניסיונות אלה עושה העותרת שימוש בבקשה לקבלת מקלט מדיני בהעדר כל עילה ממשית.

לטענת המשיב, המבקשת כלל לא העלתה טענות בדבר רדיפה על רקע גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקבוצה חברתית או השקפתה הפוליטית, כאמור באמנת הפליטים ,וכן לא הוכיחה כי שובה לארץ מולדתה מסכנת את חייה.

באשר לטענות העותרת בדבר אופי השימוע שנערך לה, לטענת המשיב נערך לעותרת ראיון מקיף וממצה, בשים לב להצהרותיה המוכיחות כי מטרת הגעתה לישראל הייתה מטעמים כלכליים בלבד.

דיון והכרעה:

אין לו לזר זכות קנויה להיכנס לישראל. כל מדינה רשאית לקבוע אילו זרים יבואו בשעריה, אילו מהם ישהו בתחומה, ומוסמכת היא להרחיק מתחומיה זרים שאינם רצויים לה. סמכות זו נגזרת במישרין מריבונות המדינה, ומתחם שיקול הדעת המסור לה בענין זה רחב ביותר. לפיכך, ההלכה הנוהגת היא, כי בית המשפט לא ימהר להתערב בהחלטות הנוגעות לכניסה למדינה אלא בהתקיים טעמים מיוחדים לכך (ראו בשינויים המחויבים בג"צ 482/71 קלארק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז (1) 113, בג"צ 7277/94 פלוני נ' המושל הצבאי לחבל עזה, פורסם באתר נבו, ניתן ביום 22.6.95, בג"צ 1689/94 ג'ולי הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא (1) 15, עע"מ 4332 איגור ספרו נ' משרד הפנים, פורסם באתר נבו, ניתן ביום /בג"צ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא (1) 15 (השופט גולדברג); עע"מ 4332/06 איגור ספרו נ' משרד הפנים, פורסם באתר נבו, ניתן ביום 25.9.06.

מדינת ישראל חתומה על אמנת ז'נבה משנת 1951 בדבר מעמדם של פליטים, כמו גם על הפרוטוקול ההשלמה משנת 1967, אשר הסיר את מגבלת המועד שהייתה קבועה באמנה (ההתייחסות לפליט בעקבות מאורעות שאירעו לפני 1.1.1951) (להלן ביחד: "האמנה" "אמנת הפליטים"). על אף שהאמנה לא נקלטה באמצעות חקיקה פנימית, מדינת ישראל מחויבת להוראות האמנה ומכבדת את המחויבויות המוטלות עליה מכוח אמנה זו (עמ' 1 לנוהל החדש וכן סעיף 7 לנוהל הישן – 'נוהל הסדרת הטיפול במבקשי מקלט בישראל').

פליט מוגדר בסעיף א(ב) לסימן א' לאמנה כמי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו "בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקובע, והוא חסר אזרחות ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור".

בהתאם להוראות סעיף 1 לסימן לג' לאמנה "שום מדינה מבעלות האמנה לא תגרש ולא תחזיר (“Refouler”) פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת".