RAGHAVAN נ' משרד הפנים

פסק דין

1.העותר הוא אזרח הודי, שהגיע לישראל ביום 4.1.2007, באשרת כניסה לעובד בענף הסיעוד.

כעולה מעתירה, העותר עבד לאחר שהגיע ארצה אצל המעסיק מר ניסים כהן. העותר עזב ביוזמתו את המעסיק הזה לאחר כחמישה חודשים, לטענתו - עקב קשיי שפה ולאור העובדה שהתקשה להרים את המעסיק נוכח משקלו הכבד.

ביום 4.6.07 פנה העותר למשרד הפנים בבאר שבע, ובקש לקבל אשרה זמנית ולהאריך אשרתו עד יום 4.8.07. כחודש לאחר שהסתיים תוקף האשרה – ביום 3.9.07, נעצר העותר ושוחרר, תוך שניתנה לו אפשרות ניוד למעסיק אחר.

2.ביום 18.9.07, עבר העותר לעבוד אצל מעסיק סיעודי בשם ציון (על פי נתוני משרד הפנים שמו הוא קרמזין ליאור יעקב). לטענת העותר מעסיק זה נעל אותו בביתו, ולכן עזב העותר את העבודה לאחר כשבוע, ביום 24.9.07.

הוא פנה למשרד הפנים ביום 25.9.07, ובקש אשרה זמנית. כעולה מתגובת משרד הפנים, העותר קבל אשרת ב/2 עד ליום 25.10.07. ביום 27.11.07 עוכב העותר כאשר לא היתה לו אשרת שהייה תקפה. ביום 29.11.07 הוא שוחרר בתנאים על ידי בית הדין לביקורת משמורת. ניתנה לו הזדמנות נוספת למצוא מקום עבודה.

3.מיום 8.1.08 עבד העותר בבאר שבע. אשרתו פגה ביום 30.11.08, אולם הוא עזב את מקום העבודה לאחר חודש משום שהמעסיקה מיאנה לגישתו לשלם לו את שכרו (העסקה זו לא צוינה על ידי משרד הפנים בתגובתו). ביום 10.2.08 פנה העותר למשרד הפנים ובקש אשרה זמנית עד יום 10.3.08. תוקף האשרה הוארך עד יום 10.4.08.

4.העותר נעצר פעם נוספת בחודש יוני 2008, לטענתו משום שלא עלה בידיו למצוא מעסיק חלופי. הוא שוחרר ביום 29.6.08, והתחיל לעבוד אצל מעסיק בעיר פתח תקווה (לפי נתוני משרד הפנים מדובר במר קוהנה אברהם). המעסיק עבר לבית אבות לאחר שבועיים, והעותר עזב את העבודה ביום 15.7.08.

5.ביום 7.10.08 עבד העותר אצל מעסיק בשם יוסף חליבה עד יום 7.10.09. לטענת העותר הוא המשיך לעבוד אצל המעסיק הזה מספר חודשים לאחר שתורף האשרה שלו פג, כאשר המעסיק הבטיח לו כי יפנה יחד עמו בבקשה להארכת תוקף האשרה. בסופו של דבר – כך טען העותר, עבר המעסיק לבית אבות, והעותר עזב לכן את העבודה עמו. (לפי נתוני משרד הפנים, עבד העותר אצל מעסיק זה מיום 16.7.08 עד 1.9.09. במהלך התקופה הוא עוכב, ולאחר מכן מעמדו הוסדר).

6.כעול מהעתירה, ביום 26.1.10 החל העותר לעבוד אצל מעסיק נוסף, הוא עבד אצלו במשך חצי שנה. הוא חדל לעבוד עם מעסיק זה לשיטתו משום שהעובד הקודם של אותו מעסיק בקש לחזור לעבוד אצלו.

7.לפי נתוני משרד הפנים, עבד העותר אצל מעסיק בשם האגר בן ציון – מיום 1.9.09 ועד יום 22.9.09. ביום 2.10.09 חזר העותר לעבוד אצל המעסיק חליבה יוסף וזאת עד יום 20.10.09. מיום 20.10.09 עבד העותר אצל מר וייספיש אברהם, עד יום 18.11.09.

8.בחודש אוקטובר 2010 פנה העותר ליחידת המסתננים – לאור עצה שקבל – והגיש בקשה למקלט. ביום 7.3.11 נדחתה בקשתו. יחד עם זאת, העותר טען כי היה על יחידת המסתננים להסב את תשומת לבו כי עליו לפנות למחלקת אשרות, שהיא בעלת הסמכות להעניק לו אשרת עבודה.

9.העותר טען כי במקרים דומים אפשר משרד הפנים ניוד לנתינים זרים. לגישתו, ישנו אינטרס ציבורי שלא לייבא עובדים זרים נוספים מעבר לאלה שכבר נמצאים בישראל, אולם לחברות כוח האדם ישנו אינטרס הפוך. העותר טען כי תקופת השהות הכוללת שלו בישראל אינה מגיעה כדי תקופת השהות המקסימלית (שעתידה להסתיים בחודש מרץ 2012).

10.בישיבת יום 5.10.11 חזרה באת כוח העותר על טענותיה, והוסיפה וטענה כי מכלול העובדות מעיד על ניסיונות כנים ואמיתיים מצד העותר לעבוד באופן חוקי בישראל. הוא עזב חלק ממקומות העבודה מטעמים שלא היו תלויים בו (כגון מעבר של המעסיק לבית אבות) ומקומות אחרים – בשל תנאי עבודה בלתי נסבלים (כגון נעילתו בבית המעסיק במשך 7 ימים). עוד נטען כי העותר שהה ללא אשרה סיעודית במשך 4 חודשים בלבד, אולם הוא שהה כדין בישראל גם בתקופה זו. במקרים דומים אפשר משרד הפנים לנתינים זרים לעשות נסיון נוסף למצוא עבודה.

11.המשיב (להלן: "משרד הפנים") התנגד לעתירה. לטענתו, העותר נעצר פעמיים – לראשונה ביום 3.9.07 לאחר שלא עבד בסיעוד במשך 3 חודשים, ושוחרר לפנים משורת הדין כדי שיוכל להסדיר את מעמדו. ביום 29.11.07 הוא נעצר פעם נוספת, ושוב שוחרר כדי להסדיר את מעמדו. הוא מצא מעסיק רק בחודש יוני 2008, מעסיק שבשירותו הוא עבד פרק זמן של 9 חודשים. את בקשת הסרק שלו למקלט מדיני הוא הגיש לאחר שהוא לא עבד בתחום הסיעוד במשך שנה.

משרד הפנים טען כי העותר פנה לבית המשפט בחוסר נקיון כפיים. עוד נטען כי העותר אינו עומד בנהלי משרד הפנים למעבר עובד ממעסיק למעסיק, שכן הוא לא מצא עבודה אצל מעסיק חלופי תוך פרק הזמן של 90 יום שנקבע בסעיף ב.1 לנוהל עדכון מקום העבודה לעובדים זרים (נוהל מס' 5.3.0022), נוהל שנועד לאפשר לעובדים זרים לעבור בקלות ובמהירות ממעסיק ולמעסיק. את מקום העבודה האחרון שלו, עזב העותר לפני כשנה וחצי.

12.עוד צוין כי העותר נמצא בישראל מעל 51 חודשים. אף שהעתירה הוגשה לפני תום תקופת ה-51 חודשים, הרי קיימת כאמור מגבלת זמן של 90 יום לצורך מעבר ממעסיק למעסיק, מגבלה שהעותר לא עמד בה. העותר עשה דין לעצמו, ניתנו לו מספר הזדמנויות להסדיר את מעמדו, והוא לא ניצל אותן, ולכן אין מקום להיעתר לבקשתו שהיא בקשה לפנים משורת הדין.

דיון

13.במסגרת דיון בעתירה של עובד זר המבקש אפשרות לקבל רשיון עבודה בתחום שבשלו הוא קבל אשרת כניסה לישראל מלכתחילה, יש להביא בחשבון הן את שיקול הדעת הרחב הנתון למשרד הפנים ביחס לשהייה של נתינים זרים בישראל, והן את מכלול העובדות הרלוונטיות של המקרה המסוים, עובדות שעל משרד הפנים לקחת אותן חשבון במסגרת החלטתו.

להלן נסקור את השיקולים הרלוונטיים שיש להתייחס אליהם בעתירה כגון העתירה הנוכחית, ואת יישומם על נסיבות המקרה דנן.