PIERRE RAPHAEL Gilbert Ergas נ' נתנאל ואח'

1. בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח) מיום 6.7.2017 בע"א 53986-05-17, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת"א 60231-06 מיום 11.7.2011 (השופטת נ' גרוסמן – סג"נ), ועל החלטתו מיום 25.4.2017 (השופטת ס' רסלר-זכאי – סג"נ) במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הדין.
2. בשנת 2006 הגישו המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) תביעה כספית נגד המבקש והמשיבות 4-3 (אשתו דאז של המבקש ואחותה). לאחר דיונים שונים בטענות סף, הגיש המבקש כתב הגנה, וכן מסר כי כתובתו למסירת כתבי בי-דין הינה כתובת משרדו של בא-כוחו דאז, עו"ד סטמרי. בהמשך, הגיש עו"ד סטמרי לבית המשפט בקשה להתפטר מייצוגו של המבקש, בה טען, בין היתר, כי המבקש לא מסר לו את כתובתו, כי הוא הודיע למבקש על הדיון הקרוב שעתיד להתקיים ביום 11.7.2011 באמצעות הדואר האלקטרוני ובשיחה טלפונית וכן על חובתו להתייצב אליו, וכי המבקש הודיע לו כי הוא עתיד להתייצב לדיון. בקשתו של עו"ד סטמרי התקבלה בהחלטה מיום 28.6.2011.

המבקש לא התייצב לדיון שנקבע ליום 11.7.2011, ועל כן ניתן פסק דין נגדו על מלוא סכום התביעה (להלן: פסק הדין). בית המשפט קבע כי המבקש ניתק קשר עם עורך דינו וכי הוא היה אמור לעקוב אחר מועד הדיון שנקבע, ולפיכך מתקיים בעניינו עקרון ההמצאה, היינו למבקש הומצא הזימון לדיון.

3. ביום 11.1.2017, למעלה מ-5 שנים ממתן פסק הדין, הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), בה טען כי רק ביום 9.11.2016, בשל קיומם של הליכי הוצאה לפועל, נודע לו כי ניתן פסק דין בעניינו, וכי פסק הדין למעשה לא הומצא לו עד למועד הגשת הבקשה.
4. בהחלטתו מיום 25.4.2017 דחה בית המשפט את הבקשה (להלן: ההחלטה), תוך שקבע כי המבקש היה מודע למועד הדיון, זומן אליו כדין, היה מודע להליכים המתנהלים נגדו, וכי סביר שאף היה מודע לפסק הדין שניתן נגדו בהעדר התייצבות, היות שאשתו לשעבר, אשר על פי עדותו הוא נמצא עמה בקשר, הייתה גם צד לתביעה. עוד נקבע כי אכן המשיבים לא המציאו את פסק הדין למבקש, אך זאת בשל העובדה כי המבקש לא מסר את כתובתו למסירת כתבי בי-דין, ואף חוקר פרטי ששכרו המשיבים התקשה לאתרו. יתר על כן, נקבע כי גם אם אכן נודע למבקש על פסק הדין רק ביום 9.11.2016, הבקשה הוגשה באיחור. לבסוף, ובבחינת למעלה מן הצורך, נקבע כי על אף שדי בזלזולו של המבקש בהליך המשפטי כדי לדחות את הבקשה, גם סיכויי ההגנה הקלושים אינם מצדיקים את ביטול פסק הדין.
5. ביום 24.5.2017 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין וכן על ההחלטה. בהחלטה מיום 26.6.2017 ביקש בית המשפט מהמבקש להבהיר "מדוע לא יימחק הערעור על הסף אם מפאת האיחור בהגשת ערעור על פסק הדין המקורי, ואם משום אי הגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול". בתשובתו טען המבקש כי נוכח העובדה שהגיש בקשה לפי תקנה 201 לתקנות לביטול פסק הדין אשר ניתן במעמד צד אחד, על-פי תקנה 398א מניין הימים להגשת הערעור על פסק הדין החל במועד מתן ההחלטה בבקשה, ועל כן הערעור הוגש במועד. כמו כן, נטען כי יש לשמוע את ההשגה על ההחלטה יחד עם הערעור על פסק הדין מטעמי יעילות דיונית, או לחילופין לאפשר למבקש לתקן את הודעת הערעור, כך שהחלקים הנוגעים להחלטה יופרדו, תוך 14 יום.
6. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, בנמקו כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור, ומכאן שלפי ההלכה הארכת המועד הקבועה בתקנה 398א לתקנות לא חלה בענייננו. בית המשפט חזר על קביעתו של בית משפט השלום לפיה אין לקבל את טענתו של המבקש כי לא היה מודע לפסק הדין שניתן כנגדו במשך כ-5 שנים, וקבע כי לפי דברי המבקש עצמו הוא ידע על פסק הדין לכל הפחות כ-60 ימים לפני שהוגשה הבקשה לביטול. באשר להשגה על ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, אשר לדעת בית המשפט ממילא הייתה נדונה לדחייה נוכח האיחור בהגשת בקשת הביטול עצמה, נקבע כי היות שמדובר בהחלטה אשר ההשגה עליה טעונה רשות ערעור, וזאת לא התבקשה, אין מנוס מדחייתה.
7. על פסק דין זה הגיש המבקש את הבקשה לרשות ערעור שלפני. טענותיו העיקריות הן אלה: באשר לערעור על פסק הדין, נטען כי אמנם באי כוחו הנוכחיים של המבקש ידעו אודות פסק הדין ביום 9.11.2016 ממערכת "נט המשפט", אך הדבר אינו נחשב המצאה כדין, ולמעשה פסק הדין מעולם לא הומצא למבקש, ועל כן הן הבקשה לביטול פסק הדין והן הערעור עליו לא הוגשו באיחור. נטען כי בית המשפט ביכר הלכה למעשה את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה", ואף הסתמך לענין זה על קביעתו של בית משפט השלום, עליה השיג המבקש. בנוסף, נטען כי בית המשפט הורה על דחיית הערעור, בעוד שהיה עליו להורות על מחיקתו, וכי לכך משמעות בהיבט הדיוני. באשר להשגה על ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, נטען כי הואיל וזו בוודאי הוגשה במועד, היה על בית המשפט לאפשר למבקש לכל הפחות לתקן את הודעת הערעור ולהפריד בין הערעור על פסק הדין לבין בקשת רשות הערעור על ההחלטה.
8. לאחר העיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.
9. כידוע, על בקשות למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עיון בבקשה מגלה כי אין היא עומדת באמות מידה אלו. טענות המבקש נטועות כולן בעובדות המקרה הקונקרטי ואינן מעלות כל שאלה כללית, וגם עיוות דין לא מתקיים בעניינו של המבקש, וממילא דין הבקשה להידחות.
10. לגופם של דברים יצוין, כי למעשה ניתן היה לדחות את בקשת המבקש מן הטעם כי המבקש לא הצליח להניח את הדעת כי הוא לא היה מודע לפסק הדין בסמוך לעת נתינתו. הטענה כי במשך למעלה מ-5 שנים לא סבר המבקש כי ההליך שהתנהל נגדו הסתיים בפסק דין, בהתחשב בכך שהמבקש היה מודע להליך המתנהל נגדו ובכך שגרושתו, עמה הוא נמצא בקשר, אף הייתה נוכחת בדיון בו ניתן פסק הדין, היא טענה בלתי מתקבלת על הדעת. מכאן שבקביעתו לפיה לכל הפחות ידע המבקש על פסק הדין כ-60 ימים לפני שהוגשה הבקשה לביטול, ועל כן בקשתו לביטול פסק הדין הוגשה באיחור, הלך בית המשפט המחוזי כברת דרך ארוכה לטובת המבקש.

           אין ממש גם בטענתו של המבקש לפיה העדיף בית המשפט את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה שלא בצדק. אכן, ככלל, את הימים להגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד לפי תקנה 201 לתקנות יש למנות ממועד המצאתו של פסק הדין למבקש, שכן כלל ההמצאה הוא המחייב לענין זה (רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (8.7.2010), להלן: ענין אבו עוקסה; בש"א 1788/06קלינגר נ' זקס, פסקה 6 (13.11.2007), להלן: ענין זקס; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 159 (מהדורה שלישית, 2012), להלן: בן-נון וחבקין). לפיכך, בדרך כלל ידיעה מתוך צפייה באתר "נט המשפט" אינה מתחילה את מניין הימים לצורך הגשת הבקשה (ע"א 3693/15 לנגוצקי נ' רציו חיפושי נפט (1992) שותפות מוגבלת (‏5.11.2015); בש"א 8098/15 אברהם כהן ושות' נ' עו"ד מיכה צמיר, בתוקף תפקידו ככונס נכסים (13.4.2016)). אולם, במקרים מסויימים, בהם בעל הדין מפגין חוסר תום לב דיוני, אין מניעה למנות את מרוץ הזמן להגשת הבקשה ממועד הידיעה, וזאת גם אם פסק הדין לא הומצא כדין (ענין זקס, פסקה 7; ענין אבו עוקסה, פסקאות 19-18; בן-נון וחבקין, בעמ' 159-160).

           בענייננו, אין חולק כי ביום 9.11.2016 שלח בא-כוחו של המבקש מכתב לבא-כוח המשיבים בו ציין כי נודע לו על פסק הדין, ודרש כי זה ימציא לו את כתבי בי-הדין בהליך ואישור בדבר המצאת פסק הדין למבקש. בכך הודה המבקש, בהודעה פורמלית בין באי כוח הצדדים, כי נודע לו על פסק הדין, אולם בחר להמתין עם הגשת הבקשה לביטולו מעבר למועד הקבוע בתקנה 201. כל זאת על אף שידע כי מדובר בפסק דין אשר ניתן נגדו לפני למעלה מ-5 שנים ומתנהל בגינו הליך הוצאה לפועל, וכאשר המבקש מעולם לא מסר כתובת כלשהי למסירת כתבי בי-דין. בנסיבות אלה אין ספק כי עמידתו של המבקש על כך שפסק הדין לא הומצא לו כדין אינה בתום לב, והיא מצדיקה סטייה מכלל ההמצאה לכלל הידיעה. משהבקשה לביטול פסק הדין לפי תקנה 201 הוגשה באיחור שאינו בתום לב, לא מתקיימים התנאים להארכת מועד הגשת הערעור על פסק הדין לפי תקנה 398א לתקנות (בש"א 9371/10 עזבון סלאמה נ' משרד הביטחון (23.2.2011)).