OBINNA JAMES נ' משרד הפנים

פסק דין

עתירה מנהלית אשר הוגשה כנגד החלטת המשיב מיום 02.07.2012 לפיה נדחתה בקשת העותר להכיר בו כפליט ולהעניק לו מעמד של פליט המבקש מקלט מדיני בישראל.

העובדות הצריכות לעניין:

העותר, נתין ניגריה, נכנס לישראל ביום 06.10.2009 באמצעות אשרת תייר מסוג ב/2 שתוקפה לשלושה חודשים.

ביום 03.11.2009 פנה העותר ליחידת רישום וזיהוי בבקשה למקלט מדיני. העותר הצהיר כי עזב את מדינתו משום ש"יש קרבות באיזור מגוריי. אני יתום. קשה לי למצוא עבודה בניגריה אז באתי לישראל". (הדגשה שלי- צ.ק.).

ביום 26.10.2010 נערך לעותר ראיון לבחינת בקשת המקלט. העותר טען כי חי בעיר JOS בניגריה, שם עבד כסוחר. בשנת 2008 איבד את אימו ואת עבודתו עקב התפרעויות ושריפה שפרצה ב"מרקט", ועבר להתגורר בעיר בית משפחת אביו.

לשיטתו, הוא עצמו לא חווה איום או פגיעה במהלך ההתפרעויות.

לאחר שעבר להתגורר בקרב בני משפחת אביו, הוא ביקש לדעת מה עלה בגורל האדמות שהיו שייכות לאביו. לדבריו, לאחר הבירור, הגיעו אליו שמועות כי בדעת בני המשפחה לפגוע בו, הגם שהוא עצמו לא שמע שום איום.

למרות האיומים, העותר לא פנה בתלונה למשטרת ניגריה.

ביום 03.04.2012 נמסרה לעותר ההחלטה כי בקשתו לקבלת מקלט נדחתה, זאת על בסיס המסקנה כי אינו עומד בקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים.

ביום 11.04.2012 הגיש העותר בקשה לעיון מחדש תוך שהוא חוזר על טענותיו ומוסיף כי הפסיד כסף רב בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב בחודש יוני 2010 במהלך שהותו בישראל. ביום 02.07.2012 נמחקה הבקשה לעיון מחדש על הסף לפי שטענותיו בבקשה אינן מהוות מידע חדש ואין בהן כדי להצביע על שינוי נסיבות מהותי לבקשתו.

ביום 13.01.2014 הגיש העותר את העתירה וכן בקשה למתן צו ביניים למניעת הרחקתו מן הארץ עד להכרעה בעתירה.

ביום 19.02.2014 נתן כב' השופט ד"ר קובי ורדי צו ביניים כמבוקש.

טענות העותר:

העותר טוען כי בקשתו למקלט מדיני נדחתה שלא כדין ובניגוד לעקרונות אמנת הפליטים, והוא זכאי לקבל מקלט מדיני וכן אשרת שהייה בתוקף.

העותר טוען כי הוא עונה להגדרת "פליט" הקבועה באמנה בדבר מעמדם של פליטים- 1951, ואף הוכיח "פחד מבוסס היטב" מפני רדיפה בניגריה, כנדרש באמנה. זאת לנוכח העובדה כי קיבל איומים על חייו והחל לברוח ממקום למקום ובאם ישוב לניגריה, יבולע לו.

עוד טוען העותר כי הרדיפה בעניינו נכנסת לסוגיות המנויות באמנה, בין היתר, נוכח פעולות התגמול הצפויות לו מצד בני משפחת האב ומכאן כי קיים חשש לחרותו ולחייו באם יאלץ לחזור לניגריה.

העותר מוסיף וטוען כי לא פנה למשטרה המקומית באזור מגוריו, מאחר ומשטרת ניגריה הינה גוף מושחת – רוב התלונות אינן מטופלות ולמעשה כל תלונה חושפת את המתלונן להטרדות רבות מצד המשטרה.

לחילופין טוען העותר, כי על בית המשפט להעניק לו מקלט מדיני בהתאם לעקרון "אי ההרחקה" על פיו לא יגורש אדם למקום בו יעמדו חייו ו/או חירותו בסכנה. ולמצער, למנוע את החזרתו לניגריה עד אשר המשיב יבחן טענה זו.

לעניין טענת השיהוי בהגשת העתירה (כשנה וחצי לערך!), טען העותר כי בשל מוראו לצאת ממקום מגוריו- בתחום מדינת ישראל?!- לא הגיע מוקדם יותר לחתום על תצהיר במשרד בא כוחו. מוסיף וטוען כי העתירה הוגשה "באיחור קל", וקבלת העתירה לא תגרום למשיב כל נזק ו/או נזק שהיה עולה על הפגיעה שהייתה נוצרת, לו העתירה הייתה מוגשת במועדה.