LTD ADMINISTRATION FUND SUISSE CREDIT ואח' נ' קציר

פסק דין

1.בפני ערעור על החלטת כב' הרשם חגי ברנר מיום 10.8.10, בתיק בש"א 21143/07 בו נדחתה בקשת המערערות לבטל היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט שניתן לבקשת המשיבים; ובתיק בש"א 1041/08, בו נדחתה בקשת המשיבים לקבוע כי כתב התביעה הומצא כדין למערערות 1 ו-2 והבקשה התקבלה ככל שהיא נוגעת למערערת 3.

2.200 המשיבים (להלן: "התובעים"), הגישו נגד המערערות, הן הנתבעות 3-7 בתביעה (להלן: "המערערות") ונגד ארבעה אחרים תביעה לתשלום סך של 86,132,567 מליון ₪, שעניינה השקעה כספית שהשקיעו המשיבים בקרן השקעות באי קיימן (להלן: "הקרן הקיימנית"), אשר לטענתם ירדה לטמיון באשמת כל הנתבעים, שאיפשרו את השקעתם של כספי הקרן הקיימנית במניות ספקולטיביות בניגוד מפורש לאיסורים שנקבעו במסמכי ההצטרפות לקרן הקיימנית.

3.המערערות כולן, הינן חברות זרות. המערערת 1, מושבה הינו באי קיימן והיא שימשה מזכירה של הקרן הקיימנית ומילאה בה תפקידים נוספים. המערערת 2, מושבה בגרנסי שבאיי התעלה, והיא היתה המתכננת והמבצעת של הקרן הקיימנית, והיתה מופקדת על טיפול בבקשות ההצטרפות של משקיעים לקרן. המערערת 3, הינה חברה זרה שמושבה בלונדון והיתה, הבנקאית של הקרן הקיימנית; בחשבונותיה הוחזקו כספי הקרן. החל בשנת 2006 שימשה כברוקר נוסף של הקרדיט. המערערות, נמנות על קונצרן הבנקאות העולמי קרדיט סוויס.

הנתבעת 4 בכתב התביעה (להלן: "הנתבעת 4") היתה מנהלת השקעות של הקרן הקיימנית, והנתבעים 1, 2, 3 בכתב התביעה (להלן: "הנתבעים 3-1") הינם דירקטורים בנתבעת 4. הנתבע 1 הוא תושב ישראל.

4.יחד עם התביעה הגישו המשיבים בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט נגד שלוש המערערות ונגד הנתבעים 2 ו-3 (להלן: "הבקשה להמצאה"). המערערות עתרו בבש"א 21143/07 לבטל את היתר ההמצאה לחו"ל. (להלן: "בקשת הביטול") הבקשה, לא נתמכה בתצהיר, בנימוק שכל כולה מתבססת על כתבי הטענות ועל טיעונים משפטיים לביטול ההמצאה.

בנוסף על הגשת הבקשה להמצאה, ביצעו המשיבים המצאה לחברה קרדיט סוויס ישראל, הנמנית אף היא על קונצרן קרדיט סוויס העולמי, וביקשו לקבוע בבש"א 1041/08, כי בוצעה למערערות המצאה כדין באמצעות מורשה, כאמור בתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 (להלן: "התקנות").

5.בבקשה הביטול טענו המערערות, כי לא הוכחה עילת המצאה לפי תקנה 500(4)(א) לתקנות, המאפשרת המצאת תביעה המבוססת על חוזה שנעשה בתחום המדינה, באשר אין חוזה כזה. ההסכם היחיד הקיים בין הצדדים, הוא הסכם בין המשיבים לבין קרן ההשקעות הישראלית, שפעולתה הועברה לקרן הקיימנית. חלק מהמשיבים הצטרפו לקרן הקיימנית לאחר הקמתה ועל כן מקום הקיבול היה באיי קיימן ולא בארץ.

ייאמר כבר כאן, כי הרשם קיבל טענה זו, כי לא הוכחה עילת המצאה לפי תקנה 500(4)(א) לתקנות. אין התייחסות לטענה זו בערעור שבפני.

6.המערערות טענו עוד בבקשת הביטול, כי לא הוכחה עילת המצאה לפי תקנה 500(5) לתקנות, שעניינה תביעה על הפרת חוזה בתחום המדינה, באשר הן לא היו כלל בענין פדיון כספי ההשקעה; מה גם שהבקשה לפידיון הופנתה לתאגיד אחר שפעל כשלוחו, נאמן מטעמן, והשקיע את כספם בקרן הקיימנית.

מכל מקום, כך טענו המערערות, ככל שמדובר במחדל, הרי שההפרה נעשתה מחוץ לישראל משום שמקום המחדל נגזר מהמקום ממנו אמור היה להישלח התשלום ולא מהמקום בו אמור היה להתקבל.

7.המערערות טענו גם, כי לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(7) לתקנות, שעניינה תביעה בגין מעשה או מחדל בתחום המדינה, שכן מי שנתן את התצהיר בשם המשיבות, לא ידע על מעשה או מחדל של המערערות, ולמעשה כל ידיעתו התבססה על דברים שנמסרו לו על ידי הקרן הישראלית ומנהל ההשקעות שלה.

באשר לעילת המצאה לפי תקנה 500(10) לתקנות, שעניינה נתבע זר שהוא בעל דין דרוש או נכון בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר בישראל, טענו המערערות, כי התביעה נגד הנתבע 1, שהוא תושב ישראל, הוגשה שלא כדין, תוך הרמת מסך ההתאגדות, וכל מטרתה הגשת התביעה נגדו, היתה, להקנות סמכות לבית משפט ישראלי.

8.עוד טענו המערערות, כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, שכן כל הקשר בינן ובין המשיבים, הינו הסכם ההצטרפות לקרן הקיימנית שקבע כי הדין שיחול במקרה של סכסוכים הוא הדין הקיימני והקנה סמכות לבית משפט באי קיימן.

9.בהחלטתו הארוכה, המפורטת והמנומקת כדבעי התייחס הרשם לכל הטענות שהועלו בפניו בשתי הבקשות.

10.הרשם דחה, כאמור, את טענת המערערות ככל שהיא מתייחסת לעילת המצאה לפי תקנה 500(4)(א). הואיל ואין עילה זו נושא לערעור לא ארחיב ולא אפרט נימוקי הרשם לגביה.

11.באשר לעילת המצאה לפי תקנה 500(7) קבע הרשם, כי על פי הנטען בכתב התביעה, המערערות לא מנעו מהנתבע 1 להמשיך ולבצע את השקעותיו הפסולות מישראל. עוד קבע הרשם, כי מדובר במחדל שעניינו אי העברת הכספים לחשבונות המשיבים בישראל. הרשם קבע, כי מחדל הפיקוח, אם היה כזה, נעשה בחו"ל ולא בישראל. יחד עם זאת, סבור היה הרשם, כי מדובר בעילת תביעה נזיקית אשר הנזק התגבש בארץ, מקום בו היו אמורים המשיבים לקבל את פדיון השקעתם, גם אם המחדל נעשה בחוץ לארץ; אין נפקא מינה, כי הכספים היו אמורים להיות מועברים על ידי צד שלישי, שכן האחריות להיווצרות הנזק, קרי, לירידת ההשקעה לטמיון, מיוחסת על ידי המשיבים למערערות. הרשם קבע, כי לנזק שני פנים, האחד אובדן ההשקעה, וכתוצאה מכך, אי העברת כספי הפדיון לארץ. המרכיב הראשון התרחש בחו"ל, אך השני התרחש בארץ.

העובדה שהמצהיר לא ידע לענות על שאלות משפטיות בהקשר זה, כך הרשם, אינה מעלה או מורידה. הוא הדין בעובדה שהמצהיר ביסס את ידיעתו גם על דברים שנמסרו לו על ידי הקרן הישראלית ומנהל ההשקעות שלה, שכן בהליך ביניים, ניתן להסתפק אף בעדות מפי השמועה.

יש בכך, אליבא הרשם, כדי לבסס עילת המצאה לפי תקנה 500(7).

12.הרשם מצא גם, כי קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(10). הרשם מצא, כי התביעה הוגשה כדין כנגד הנתבע 1. בכתב התביעה יוחסו לנתבע 1 באופן אישי, מעשי עוולה שביצע, בכך שניהל מדיניות השקעה רשלנית שלא בהתאם למסמכי ההצטרפות לקרן. הרשם דחה את טענת המערערות כי המדובר בהרמת מסך, וקבע כי המדובר באחריות נזיקית ישירה של אורגן שביצע, על פי הנטען, עוולה אזרחית. הרשם הסתמך לענין זה על ע.א. 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ תק-על 94(3) 2008, 2028 (1994).