LEVY WRIGHT LTD נ' יעקובוב

החלטה

1.בפני בקשה מטעם הנתבעים (להלן:המבקשים") לחייב את התובעות (להלן:"המשיבות") בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיהם, בהתאם לסעיף 353 א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן:"חוק החברות") ותקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן:"התקסד"א").

2.המבקשים טוענים בבקשה שבפני כי המשיבות מעידות על עצמן כי הן חברות זרות המאוגדות בקפריסין, הן לא צירפו לתובענה מסמכי התאגדות ועל סמך האמור בתובענה תמוהה הטענה העיקרית בה, בדבר אי עשיית שימוש בכספי המשיבות לרכישת קרקע, כאשר המשיבות מצרפות לתובענה את החוזים לפיהם נרכשה הקרקע וטענות כי על פי אותם חוזים התמורה שולמה עד לחודש ספטמבר 2009 (סעיף 17.5 לתובענה).

כן נטען כי נקבע בפסיקה כי הנטל לסתור את הצורך בהפקדת ערובה מוטל על החברה, אשר לה המידע הרלוונטי על מצבה הכלכלי.

3.מנגד, המשיבות טוענות כי הן חברות מבוססות מבחינה פיננסית (והמבקשים לא טוענים אחרת) ולא תהיה מבחינתן כל מניעה לשלם את הוצאות המבקשים במידה ותידרשנה לעשות כן. כמו כן, גם לשיטתם של המבקשים, אם תידחה התביעה שהוגשה, יוותר בידיהם סכום כסף נכבד העולה על סכום ההוצאות שעשוי להיפסק בתיק ובנסיבות אלה, אין מקום להבטיח את יכולתם של המבקשים להיפרע בגין הוצאות המשפט באמצעות הפקדת ערובה.

זאת ועוד; מדובר בתביעה מבוססת היטב, שאינה תביעת סרק.

בשולי הדברים ומבלי לגרוע מהאמור לעיל טוענות המשיבות כי במידה ולא תתקבל עמדתן, על ביהמ"ש לשקול את השיקולים שצוינו לעיל ואת חשיבות זכות הגישה לערכאות ולתת להם משקל בקביעת שיעור הערובה.

4.בתשובה לתגובה מוסיפים המבקשים וטוענים כי הבקשה הוגשה בהיות המשיבות חברות זרות ולמיטב הידיעה נעדרות כל נכסים ו/או רכוש בארץ.

המבקשים טוענים כי תגובת המשיבות אינה נתמכת בתצהיר ואין בה בדל ראיה המעיד על מצבה הכלכלי ו/או היותה מבוססת מבחינה פיננסית, באופן שיבטיח תשלום הוצאות.

הימנעות המשיבות מלהביא ראיות בדבר יכולתן לשלם הוצאות משפט מקימה חזקה כי אין למשיבות יכולת כזו ולכך יש להוסיף כי מדובר בחברות זרות, נעדרות פעילות בארץ, כך שבכל מקרה יוכלו לחמוק בקלות מתשלום הוצאות משפט.

כמו כן נטען כי סיכויי התובענה נמוכים ועל בימ"ש לפסוק סכום ערובה ריאלי למקרה בו תידחה התובענה.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה מהנימוקים כדלקמן:

א.סעיף 353 א לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 קובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

סעיף זה למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקסד"א.

ב.המשיבה היא חברה בע"מ וכאשר מדובר בחברה בע"מ, בית משפט נוטה לחייב בהפקדת ערובה יותר מבמקרה של תובע, שהוא אדם פרטי.

ראה לעניין זה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647 בעמ' 652 וכן ברע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף קידום מכירות בע"מ, פ"ד מ"ז (2) 192 וכן רע"א 5088/96 STOOMHAMEER AMSTERDAM. N.Y נ' שגב ואח', פ"ד נ' (3) 473, 471.

ג.בע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים , תק – על 2008 (1) 1855, קבע כב' השופט מלצר בסעיף 13 כדלקמן:

"מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמדמהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות: